בולמיה נרבוזה

אני בולמית כבר שנה. אמנם אני לא מקיאה אבל השתמשתי בכדורים משלשלים ועשיתי ספורט אינטנסיבי.לפני כחודש התאשפזתי בתל השומר במרכז להפרעות אכילה משך זמן הטיפול היה אמור להיות 3 חודשים ואני אחרי 3 שבועות עזבתי כי אני חושבת שהטיפול מתאים יותר לבנות שמקיאות כי יש שם השגחה צמודה 24 שעות ואני לא מקיאה מה שכן הם לימדו אותי לאכול לאט ולהתרכז באוכל.אבל הם לא מנעו ממני את התקפי הבולמוס שיש לי לעיתים קרובות מאד. כתוצאה מהבולמוסים אני מרגישה שאני משמינה אחרי כל דבר שאני מכניסה לפה.רציתי להגיד רק שבהתחלה שקלתי 110קג ואחרי זה הורדתי45קג ואחרי זה כתוצאה מדיכאון עליתי 12 קג מאז אני כל הזמן חושבת רק על קלוריות ועל כמה שאני שמנה מבחוץ שמסתכלים עליי אנשים אומרים לי שאני נראית מצויין ואני צריכה להוריד רק 2קג אבל אני רואה את עצמי כמו 200 קג.והגעתי למצב שמהרגע שאני מתעוררת בבוקר אני רק חושבת על האוכל.אני רואה את האוכל או בתור מפלצת או בתור החבר הכי טוב שלי ואני שואפת להיות רגילה כמו כולם ולא לבכות יום שלם בגלל שאכלתי משולש פיצה. עכשיו מה שאני שואלת זה האם אני יוכל לטפל במחלה בכוחות עצמי אם יש לי מספיק כח רצון ובנוסף לזה טיפול פסיכולוגי? כי עד כמה שהבנתי המחלה היא בראש

חבל שהתיאשת מגהה - בגהה יש את אחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר בארץ וגם בהשוואה לעולם ביכלל מדובר במחלה קשה חשוכת מרפא שבמידה זאת או אחרת תלווה אותך בחיים - טיפול מוקדם ואגרסיבי - כמו בגהה - חשוב להפחית את עוצמת המחלה לעתיד עם את עוד יכולה הייתי נותן סיכוי חוזר לטיפול בגהה

לד"ר פלד - בתור מישהי שנעזרה בפורום זה בעבר ומוקירה תודה לכל מי שנמצא מהעבר השני של הרשת ומוכן לעזור, אני מרשה לעצמי להעיר כי לפעמים עדיף לדחות את מתן התשובה לזמן שבו אתה פנוי יותר ולא לעשות זאת מתוך לחץ או מחויבות לתת תשובה. ליאת כתבה כי היא התאשפזה בבית חולים תל-השומר ואתה בתשובתך ענית לה על בית חולים גהה, וההבדל בין שני המקומות גדול. לתשומת לבך. לליאת - מנסיון שלי כמישהי שסובלת גם כן מהפרעת אכילה, שמתבטאת בהקאות ובלקיחת משלשלים, התמודדות עם הפרעת אכילה, מכל סוג שהוא, הוא קשה ודורש כוחות נפש עצומים, אך מצד שני לא תמיד המסגרת האשפוזית מתאימה לכל אחד. חשוב שתבררי עם עצמך מה היא הסיבה האמיתית לכך שעזבת את האשפוז - האם כי ההתמודדות היתה קשה מדי והחלטת לוותר או שבאמת המסגרת הזו לא מתאימה לך. אני מצאתי כי המסגרת המתאימה לי ביותר לטיפול היא טיפול פסיכולוגי בשילוב עם טיפול דיאטתי, ולא מסגרת אשפוזית אותה שללתי. אני יכולה להעיד על עצמי כי הדרך הזו קשה יותר, מאחר ואת רוב ה"מלחמה" ברצון להקיא וברצון לקחת משלשלים במהלך השבוע אני צריכה לעשות בעצמי, דבר שנמנע במסגרת אשפוזית בעזרת השגחת הצוות הרפואי 24 שעות ביממה. אם תחליטי שאכן יש לך מספיק כוח להתמודד עם זה לבד, חשוב שתמצאי לך מטפל/ת שתהיה זמינה לשעות משבר לפחות טלפונית, אם לא לתאום פגישות חרום. אני מצאתי שהדבר מאוד עוזר אם אפשר להתקשר ממש רגע לפני האכילה או ההקאה או נטילת המשלשלים, ולפעמים אפילו מספיקה התחושה שהאופציה הזו קיימת. כנראה עצם הידיעה שיש מישהו שמוכן ל"תפוס" אותך ברגעים הללו מספיקה לעזור לי לגייס כוחות ולעבור עוד יום בלי להקיא. חשוב להדגיש שזו דעה אישית בלבד ולא מקצועית, ואני ממליצה לך לחכות גם לתשובתה של טלי, אבל בכל מקרה בהצלחה.

ליאת שלום רב, חבל שעזבת את בית החולים, כי שם הטיפול האינטנסיבי ביותר. את עצמך מעידה שלמדת שם מספר דברים חשובים. אולם אין ברצוני לומר לך מה עליך לעשות, והסיבות שבעטיין עזבת את ביה"ח שמורות עימך. ולגבי הטיפול: כעת משחזרת הביתה, האם את מטופלת איפשהו? מה את עושה בחייך? מה גילך? באופן עקרוני ניתן לקבל טיפול אמבולטורי הכולל טיפול פסיכותרפויטי, והשגחה של דיאטנית ורופא. זה קשה יותר, ודורש יותר כוחות מהמטופלת. הייתי שמחה לדעת מה דעתך בנושא. בברכה, טלי פרידמן