תמו "יומיים של חסד"
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
לא יכולה לספור יום שלישי "נקי". לא נורא. נראית כמו המוות - חיוורת עם "שקיות" שחורות מתחת לעיניים... אולי כדאי לשקול כדורי שינה. לא מתאים לי, אבל כנראה שאין ברירה. ומה שלומכם אתם?
HERA, המטפלת שלי היתה מתקנת אותך ואומרת - "לא יכולה לספור יומיים של חסד - עכשיו.." עכשיו קשה מדי, עכשיו אי אפשר, עכשיו אי אפשר להישאר נקיים, עכשיו אי אפשר לישון.. אולי אני לא בעמדה לדבר, כי יש שעות שאני מרגישה שאת "מוציאה לי את המילים מהפה", אבל אולי עוד יהיה אפשר - לאכול, לישון, לא להקיא, לא לפגוע בעצמך, לא לחשוב על מוות ולא לרצות בו. רק עוד קצת צריך להמשיך לשרוד ולנסות לעבור את הקושי בתקוה שהאור בקצה המנהרה קיים שם, בתקוה שהטוב מחכה מעבר לדלת והוא במרחק נגיעה. אני מתחילה להאמין, ומחזיקה לך אצבעות, רות
רותי, את כל-כך צודקת... מאוד הגיוני שמתישהו יהיה אפשר לחיות... פשוט לחיות. מה שמטריד אותי, מתוך הכרות עם המצב, שגם אם הכל יסתדר, הרי שזה גם זמני... אני אף-פעם לא יודעת מתי שוב הכל יתהפך, מתי שוב יחזור החושך הזה... התקווה שהכל יהיה סביר מלווה בחשש ממה שיבוא אחר-כך... זו הבטחה כפולה לטוב ולרע... תודה על העידוד, HERA.
הרה, איכשהו רות "הוציאה לי את המילים מהפה"... אין לי להוסיף על דבריה, ולו מילה אחת. מחר מתחילים לספור מחדש... מקווה שאת מחזיקה מעמד... תרגישי טוב, אנחנו כאן. טלי פרידמן
יקירתי, אז מה גם עלייך עוברים לילות לבנים ? לילות שהשינה מתעקשת לא להגיע, והמחשבות רודפות, המוח עובד, מפחד, חושש ממה יהיה קדימה, ואיך עוברים את מחר את מחרתיים, איך עוברים עוד שנה???... כל כך מוכר, אין ספק שזאת משימה לא קלה בכלל, אבל!!!- אנחנו ממשיכות לנסות נכון?? ממשיכות להילחם על חיינו- על התקווה הזאת, שיבואו ימים טובים יותר מאילו, שיהיו לנו חיים בריאים, ולא נורא אם יש נפילות , זה אנושי לטעות, אבל לקחת אוויר ולהמשיך ללכת, לא לוותר ,לא לתת לחושך לכסות על האור יותר מידי זמן, שלא נשקע, שלא נתייאש. כל אחת ואחד מאיתנו עובר או עבר דברים קשים ביותר ועובדה שיש כאלו שיצאו מזה, שהצליחו להתגבר על הפחד, שהצליחו לנצח את הייאוש ואת החולשה. בשביל התקווה הזאת מתוקה שלי את לא מוותרת! אם קשה -את יכולה, כמו שעשית עד עכשיו פה בפורום- לכתוב לנו ולספר לנו את כל מה שעובר עלייך. אני מצידי אשתדל לתמוך ככל שאוכל, שוב, גם אני מתוך המאבקים הפנימיים שעוברים עליי ולא נותנים מנוח. אז,................ תמשיכי לסחוב, סנטר למעלה, לא לוותר, שלך, ליהי.
אני מצרפת לך שיר מדהים של אחינועם ניני. תוך כדי הכתיבה שלי נזכרתי בו והתחלתי לזמזם אותו ובא לי לשיר לך אותו כדי שזה ייתן לך כוח אבל אני לא יכולה לשיר אז אני כותבת את המילים, מי יודע, אולי את מכירה: " מה נשבר והתפורר מי נרדם ומי עוד ער מי שכח ומי זוכר? מי הלך ומי נשאר מי יצא ולא חזר מה אבד ומה נותר? מי רואה ומי עיוור מי נשבע ומי ויתר מי ישן ומי שומר? מי אמר ומי קבע מי הפסיד ומי זכה מי שתק ולא בכה? אם אין את מי לך, מי לך אם לא את לא רך לא אח ולא רע לנחמה חזקה חזקה הרימי גבוה את הסנטר כך הדמעות מגיעות עד הלחי לא יותר ושימרי ושימרי על הברק בלילות על הניצוץ שבעינייך אם אין את מי לך מי לך אם לא את......." מקווה שאהבת ושהתחזקת קצת (שוב חבל שאני לא יכולה לשיר לך...:-)) ביי בנתיים חמודה...
היי, כמו שאת רואה, אני עדיין פה. לקחתי "חופש" מהפסיכולוגית - הודעתי לה שלא אבוא לפגישה הבאה (היא תרמה את חלקה למצב הנוכחי...). אי-אפשר לקחת חופש מהחיים... זה או להישאר או לעזוב... אני פה והמחשבות שם. באמת טוב לי לקרוא את מה שאת כותבת. Thank you dear.
ככה ניראה המוות??:)) מה אם קילשון???:) תפסיקי אם הכדורים שלך. פשוט מאוד תלכי לישון. תחשבי שאת כמו מחשב שמנתק את המחשבות ואת הזיכרון רק ללילה ואז בבוקר מתחברת שוב. אי אפשר לישון שהראש מלא במחשבות ובזכרונות. יאלה לישון נווווו תלכי כבר:)) איתן המרדים:))
שלום לאיתן המרדים :))) הקילשון זה סתם סטיגמה... נכון להיום המוות מסתובב עם סתם סכין (מנתחים/יפנית/ מטבח וכו'). גם אחרי שאני נרדמת זה לא מבטיח כלום... בד"כ אני מתעוררת כמה פעמים, מה שבהחלט לא תורם למצב ביום שלמחרת... אז שיהיה ערב טוב, HERA שרוצה לישון.
ספרת יומיים? יומיים בלי הקאות? אז משמע שיומיים עברו בלי הקאות. והיום השלישי מוחק את זה? בחישוב כללי של כל הימים בתקופה היומיים האלה נחשבים במניין ה"ימים הנקיים". ושיהיו עוד-תוסיפי אותם. לא,לא יהיה כזה פשוט. אני מנסה לחשוב ככה. זה מה שמחזיק אותי. זה מה שמעניק לי עצמי תקווה. עצם העובדה שיש ימים מוצלחים יותר ויתכן והיו לך לא מעט, הם פשוט "נבלעו" בכל הגועל והמצ"ר הרע שמתלווה להכל. אם כל יום שעובר היה מוחק יומיים מהחיים שעברו, היינו חיים לנצח, לא? היה לנו את כל הזמן שבעולם... בינתיים שיהיה לך ערב רגוע ככל האפשר... תכתבי, אני באמת כאן. (למרות שזה נשמע מוזר לשמוע ממני ממליצה למישהי לשתף...בלהקשיב אני טובה).
אני מאוד מקווה שלא אחיה לנצח... באיזשהו שלב זה כבר מוגזם... נכון שעברו יומיים "נקיים", אבל היום היה שווה בעוצמתו לכל מה שלא היה יומיים... כל הפציעות האלה - ממש יצירת אומנות... ולהקיא? אני פשוט לא אוכלת הרבה, מכיוון שאם אקיא שוב בזמן הקרוב, ייהרס לי הגרון לחלוטין... גם ככה הוא כואב ופצוע. וגם את יכולה לשתף... מי שיכול להשתתף יכול גם לשתף! ערב מקסים לך, HERA.
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
