תודה לכן - ליהי, me, HERA,טלי

אז קודם כל תודה על התגובות. זה כל כך מעודד לשמוע תגובות חמות כל כך! כל אחת תרמה לי משהו אחר שבסופו של דבר מצטבר לתקווה. התקווה הזאת עוד ישנה - במיוחד אחרי שאני קוראת על החיים מעבר למחלה. שיש דבר כזה. הוא אמנם עדיין נראה לי רחוק וכמעט בלתי אפשרי אבל זה גם רצון שלי להחיק אותו, כי אז הרי אצטרך להתמודד אם כל מה שמודחק עכשיו. כאב לי לקרוא את מה - HERA כתבה. בבקשה אל תוותרי עלייך. כן, את רואה שהמצב יכול להיות כל כך למטה ואפילו גרוע מזה. התחתית היא אין סופית, צריך רק לדעת מתי לעצור. אני יודעת שאם לא הייתי עוצרת בגבול מסויים הייתי רק נופלת עוד. עכשיו זו מן "עליה למטרת ירידה", משחקים באש, בחיים. יש תמיד את הרגעים בהם היאוש גובר על הכל. הרצון הזה "למות" שפירושו הוא פשוט להיעלם. זה הרי לא באמת למות ולגרום לכאב כל כך גדול לאחרים, כי אם כבר יש אנשים חשובים אז זה לא אני אבל זה כל הסובבים אותי ואם את ממש לא מוצאת שום סיבה שבעולם לרצון לחיות, את יכולה להשתדל בשביל אלה שאוהבים אותך. אני יודעת שזה לא נכון לעשות משהו בשביל לרצות אחרים, אבל לפעמים במצב שלנו זה הפתרון היחיד. אני מודה ומתוודה שכשמצבי היה גרוע ממש כל מה שעשיתי כדי להתאושש ממנו היה רק בשביל הסביבה. אני מצדי הייתי הולכת ומורידה עוד ממשקלי - שום דבר אף פעם לא מספיק. ואת יודעת מה? אני רק יכולה להגיד תודה על זה שיש אנשים שאיכפת להם ממני ותמיד יש ולכולם יש. אנחנו פשוט לא תמיד בוחרים לראות אותם, אבל הם שם. לפעמים מעיקים בדאגה שלהם, אבל הכל רק מרצון טוב. זה לא תמיד עוזר המחשבות האלה. וגם אני רוצה לפעמים שכולם יעלמו לי מהחיים. להשאר לבד ולהמשיך בהרס בלי שום ייסורי מצפון. ואז אני מבינה עד כמה רע זה. עד כמה זה הופך אותי לבן אדם רע ומרוכז בעצמו. אנורקסיה זו מחלה אגואיסטית. היא הורסת לא רק אותך אלא גם כל מי שמסביבך. אני חושבת שאני במצב של הרס חלקי - להרוס ולתקן ושוב להרוס. אני עובדת על להבין למה כל כך קשה לי לקבל את המצב התקין. למה תמיד משהו חייב להיות רע. אז נכון, עברתי דברים קשים בחיים, אבל למה אני צריכה בכוונה לעשות לעצמי רע- הרי זה לא עוזר. הטראומות החדשות באות ואני שוב חסרת עונים מולם. טוב, אלו סתם הרהורים. טלי - התגעגעתי! היה לי ממש כייף בחו"ל, אמנם זה כבר נראה כמו חלום. היו גם ימים של נפילות, אבל היו גם ימים מאושרים. בטיול גיליתי שזה כל כך לא משנה איפה אתה נמצא - את יכולה להיות במקום הכי מדהים בעולם ולהרגיש הכי למטה ומצד שני גם דברים פשוטים יכולים לשמח עד השמיים. וגיליתי גם שאני לא יכולה לברוח מהמחלה, היא תמיד תבוא איתי, כי אני זאת שלא נותנת לה ללכת. אז נכון, ניסיתי קצת יותר וטעמתי דברים שונים והרגשתי מצויין עם זה, אבל הפחד היה שם כל הזמן. טוב, כתבתי די והותר :-) הגיע הזמן ללכת הביתה (כן, אני עדיין עובדת - חזרתי להתמכרות הנוספת שלי:-) אז תודה שוב לכולם, ולמי שיקרא גם . יום טוב

Lala, את בוודאי צודקת. אצלי הפרעת האכילה (עדיין לא ממש אנורקסיה...) היא רק פיסת פזאל אחת מתוך מכלול של דברים. זו לא הבעיה המרכזית, למרות שאני כבר לא יודעת מהי הבעיה המרכזית... לצערי אף-אחד לא ממש יודע. ונכון, יש מסביבי עוד הרבה אנשים, שלרובם יכאב מאוד אם אתאבד. אבל - וזה נשמע אבסורדי ולא אמיתי - לא ממש אכפת לי מאנשים (ולכן התעורר החשד שיש לי הפרעת אישיות סכיזואידית), על תביני לא נכון - זה לא שלא אכפת לי מבעיות של אחרים (בד"כ כולם באים אליי כשמשהו שלא בסדר) - אני יודעת להיות אוזן קשבת... טוב לי לחשוב שאנשים יכולים לפנות אליי. אבל אני לא מצליחה לפנות לאחרים, ואני יודעת שיש מי שרוצה לשמוע. בכל מקרה, אני שמחה לקרוא שכרגע קצת יותר טוב לך- אני מקווה שזה יימשך כמה שיותר HERA.

אני מאחלת לך המון בהצלחה בהמשך, מחזיקה לך אצבעות וכל כך מקוה שתתחזקי. רק תזכרי שיש גם חיים אחרי האנורקסיה, תנסי להוציא אגרסיות שליליות בדרכים אחרות, פחות מזיקות - תאמיני בעצמך, אם את מספיק חזקה בשביל להרעיב את עצמך, את מספיק חזקה לעמוד על הרגליים ולהגיע להשגים שאחרים יכולים רק לחלום עליהם.