לא מצליחה לעצור את ההרס
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
לא הייתי כאן מזמן. אחרי שחזרתי מחו"ל ניסיתי לחזור. כתבתי אבל לא קיבלתי תשובה אז החלטתי שאולי זה סימן. אולי אני צריכה להתנתק. לעזוב גם את הפורום כמו שעזבתי פעם קבוצת טיפול. אולי אני צריכה להתמודד לבד. להפסיק לשפוך את הלב לפני אנשים שאני בכלל לא מכירה. זה קשה. קשה להלחם לבד. היו שבועות טובים, היתה גם שמחה מדברים אחרים חוץ מצום. אבל בסופו של דבר הכל שוב מתמקד בנושא אחד ויחיד שכולו עשוי מחומרים מזינים יותר או פחות, שבדרך כלל נשארים בחוץ. הכל מסביבי מתקדם, יש דברים חשובים, טובים, שאיפות מטרות. מטרות לתווך הארוך. בתווך הקצר אני מנסה להזיק רק עוד קצת. מה כבר יקרה? הרי אני כבר לא שוכבת בלילה בניסיון להרדם ובפחד העצום הזה שבבוקר כבר לא אקום. המצב כביכול יותר טוב. העצמות בולטות פחות. הלב פיתח סיבולת ומחזיק מעמד יפה. אני מעריצה את כל המערכות בגוף שעוד לא עשיתי מספיק נזק כדי להרוס אותם. וכן, מפחיד אותי למות פתאום, שלא מרצוני ומפחיד אותי שלא אוכל ללדת ולא אוכל ללכת, אבל הרי לי זה לא יקרה.... אני לא מצליחה לעצור את ההרס. מנסה למצוא סיבות, מוצאת ומתעלמת. מנסה לגרום להנאות , עושה ולא נהנת כמו מאותה ההרעבה, ה"נצחון" על הגוף. הולכת עם הפחד שלי עד הסוף. הייתי כותבת - בבקשה תעזרו לי, אבל אני לא צריכה שתעזרו. אף אחד חוץ ממני לא יוכל לעזור לי. אני מקבלת מספיק עזרה ותמיכה מבחוץ. אני חיה את החיים כמעט במלואם, הכל כמעט... סתם הייתי צריכה לשפוך קצת את הלב. תודה למי שקרא.
אין ספק שאת בחורה חזקה, שלא נכנעת, לא נשברת, נלחמת על חייך, כמו שצריך להיות, כמו שמישהו כבר כתב "זו לא חובה לחיות-זו זכות!". ואת עומדת על זכויותייך. בחורה חזקה ואמיצה, אני איתך, שמחה לדעת שאת נלחמת ולא נשברת, ולמרות שאני לא מכירה אותך (גם אני כבר בקושי פה)- אני מחבקת אותך ומחזיקה לך אצבעות- שתמשיכי להתחזק, גם אם יהיו נפילות בדרך, שתהיי יותר מאושרת, שתהיי בריאה! ליהי:-)
הזדהתי נורא אם מה שקרה, לפני 10 שנים גם אני הייתי במצב דומה מאד, מאושפזת בבתי חולים הכי נוקשים בארץ, מנסה לנתק את הנפש מהשינויים שמתחוללים בגוף, נהנת מההרס העצמי הזה, ומצד שני מפחדת ממה שאני עושה לעצמי, מגיעה תמיד לשיאים חדשים..... מסתכלת על עצמי במראה, שונאת? אוהבת?שונאת, שונאת, שונאת!!!!! רוצה שיעזבו אותי לנפשי.... היום אחרי 10 שנים, אני בת 27 , עובדת במשרת ניהול, מוקפת חברים, אוכלת רגיל ועדיין רזה, עדיין ישנם אגרסיות שליליות שאפשר להוציא בדרכים קצת יותר נורמטביות.. רק שתהיה לך מעט תקוה שאפשר גם אחרת, שצריך להלחם עם החיידק הזה... את, את ורק את יכולה לעזור לעצמך.. נכון שצריך גם עזרה מבחוץ, אבל זה צריך להגיע עמוק מפנים, שדי מתחילים חיים נורמליים, עם כל הקושי ואם כל הפחד המשתק הזה. רק את יודעת שאת יכולה להגיע רחוק, שיש לך את הכוח- תפתחי רק את הדלת , היא אומנם דלת קצת כבדה אם צירים חלודים וחורקת, אבל שווה לראות מה יש שם בחוץ.... אשמח לייעץ לך אם רק תרצי.
אולי תספרי קצת איך עברת את השינוי לטובה? איך התגברת על השנאה העצמית ואיך התגברת על הצורך הבלתי פוסק לרזות עוד ועוד..?
Lala, אומרים שעד שלא מגיעים לתחתית התהום, אי אפשר לטפס למעלה... אני לא יודעת אם זה נכון. אני כן יודעת, שלא היה לי קל לקרוא את מה שכתבת, ובכל זאת התעורר בי הצורך להגיב. אני רואה את עצמי מתדרדרת במהירות למצב שלך.. אני עוד יכולה לעצור... (באמת?!), אבל אני לא רוצה לעצור. את לא רוצה למות, אני כן. את נלחמת, אני כבר לא. כי פשוט לא אכפת לי יותר משום דבר... בך אני גאה, אבל אותי אני שונאת. את לא מוותרת בקלות ואני? אני כבר מזמן ויתרתי. הלוואי ויכולתי להלחם על החיים שלי, אפילו 1/3 ממה שאת נלחמת. אני פשוט עייפה. אבל מעודד אותי לקרוא מה שכתבת. תודה.
ללה ברוך שובך לצערי ייתכן והודעתך "נבלעה" ולא ראיתיה. בוודאי שלא התכוונתי להתעלם במכוון. אני מבינה שכעת את עוברת ימים לא קלים, ימים של "כמעט" חיים...את מספרת על תמיכה מבחוץ...מה זו התמיכה? את בטיפול? זה טיפול חדש/ישן? ובכלל תספרי קצת מה עבר עלייך מאז שנפרדת מאיתנו...איך היה בחו"ל, איך היה לחזור, ומה קורה עכשיו. מחכה לשמוע ממך, טלי פרידמן
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
