הלם. אני חייבת מישהו. טלי?

היי טלי או כל מי שקורא את המכתב הזה. מקודם ביקרתי את החבר שלי בבית החולים. אחרי כל כך הרבה זמן שהוא מאושפז שם פשוט לא יכולתי יותר. הרגשתי שאני נשברת להרבה חתיכות קטנות. הוא הלך שנייה לדבר עם איזה כוח עליון מסתורי (ובלתי קיים, לדעתי) ואני פשוט ישבתי במרפסת והתחלתי לבכות כמו אני לא יודעת מה. הרגשתי כל כך חלשה וכל כך התביישתי בעצמי. ההורים שלו כל הזמן מחלקים לי פקודות- תעשי ככה תגידי ככה אל תבואי כן תבואי- נשבר לי מהם כבר!!! אני יודעת בדיוק איך לדבר איתו ואיך להתמודד. לא יודעת למה הזכרתי אותם. הם בכלל לא היו שם. הפעם פשוט לא יכולתי לסבול את זה יותר. כשהוא חזר הוא התחיל לשאול אותי מה שלומי, ואם יש לי צרות- למעשה, אין לי שום צרות כי מרגע שהוא התאשפז שכחתי אותן, הוא נהייה הבעייה הכי גדולה שלי. אבל מן הסתם אני לא אגיד לו את זה. הפעם פשוט לא יכולתי יותר ואמרתי לו בפנים. ואז הוא אמר לי שאם זה חשוב לי אז הוא יכול להשתחרר כי הוא התאשפז מרצון והייתי ממש צריכה לשכנע אותו שיישאר במחלקה. אני יודעת שזה לא בגללי אבל פתאום הוא נהייה כל כך ממורמר על הבית חולים. אחר כך רציתי לשחק איתו פינג פונג שולחן, ולא נתנו לנו כי אנשים טענו שזה מפריע להם. אז התחלתי כמו מטומטמת להתווכח איתם, והם התחילו לצעוק עליי, ממש רבנו. ואז הוא נלחץ והתחיל לצרוח עליהם- אתם רואים מה עשיתם!!!!!!!!!1 בני זונות, אתם אגואיסטים, תראו מה עשיתם לחברה שלי!!!!!!!!!!!! ממש התחיל להשתולל ואפילו שהוא נרגע בסוף זה עשה לי ייסורי מצפון על זה שאני לא שולטת בעצמי לידו, ואני יודעת שהוא עצבני עכשיו!!! והדבר הכי גרוע זה שבהתחלה אמרו לי שהוא יהיה מאושפז רק לשבועיים שלושה- שעברו לאט כמו סיוט. ואני מתכוונת לזה. עכשיו אמרו לי שהוא יהיה מאושפז לפחות חמישה שישה חודשים. זה פשוט ייאש אותי. אני לא יודעת מה לעשות. אני מצטערת על המכתיו הארוך והמתיש הזה. אתם לא חייבים לקרוא. אני מרגישה שאני פשוט מוציאה את התסכולים שלי מהאשפוז שלו- עליו, בדרך מסויימת. אני צינית כלפיו, וכאלה. אני מרגישה שקשרו אותי. ביי לולה. נ.ב- אם מישהו לא מבין- יש איזכורים לזה בדפים קודמים.

כדאי שתבקשי לשוחח עם מטפליו על מצבו על מנת שתדעי היכן את עומדת , כיצד יש להתנהג איתו ובחברתו. ואם בעתיד הוא לא יסכן את הסובבים אותו.