קצת חומר למחשבה
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
גולשים יקרים, קראתי בסוף השבוע כתבה ב"סופשבוע" של עתון מעריב על יהודה פוליקר ועל הדיסק החדש (והמעולה) שלו. לקראת סוף הכתבה הכתב סיכם כמה שורות מהשירים החדשים שלו לכדי מקשה אחת, ואני אביא אותן לפניכם: "בוקר טוב לשלדים בארונות, לשדים בקופסאות. אבל בעצם מי אתה? אתה חיה אחרת, מה הם מבינים, לא רואים ממטר את כל הסימנים יש לך בבטן פחדים ופרפרים משהו לא בסדר, על זה לא מדברים אבוד בעולם, אתה לא כמו כולם אז מה אתה עושה בינתיים? שוקע ונרדם וזאת בועה מאד קטנה וזה אני וזה אתה איך קוראים לאהבה שלי? לאהבה שלך? מה לעזאזל מפחיד אותי? ומה אותך? שדים בתוך הראש שלי הם זכרונות שלך כבר לא מתוק של אף אחד וזה שוב אני, אותו לבד" עד כאן החלק של ההתחבטות הפנימית, ההתמודדות עם הכאב והסבל הכרוך בקיום האישי של כל אחד. אך פוליקר (כמו גם הכתב) בוחר לסיים את תקליטו בשיר אופטימי: "והאמת תנצח גם אם נברח לירח זה לא מאוחר מדי לא מאוחר לעולם... במקום שנמות על זה בוא ונחיה את זה אתה ואני, בן אדם, בוא וניקח את זה יש אהבה בעולם לכולם" והמסקנה? כל אחד ומסקנתו הוא. לי זה נראה כמין פארפראזה על החיים: הכאב והקושי לצד הטוב, השמחה והאהבה. כל מרכיבי החיים בכפיפה אחת. שבת שלום, טלי פרידמן
שנקרא "מעגלים" מעגלים נסגרים.מעגלים נפתחים. נסיבות חיים מגלגלות אירועים. האם אשכיל ראות? האם אחכים שמוע? ראיתי אילו הצופים בחיים מרחוק לבם קר ועקר, אינו מעז לפרוץ ולחלוק. פגשתי באילו הנוגעים בחיים לבם יוקד וכואב נשרט ונחבט ובכל סאת נשאר אוהב. אלו, מעיזים לגעת באסור פורקים מסגרות מאחים את השבור מסתכנים ברגעים קשים של בדידות וניכור. אך בה בעת,בונים גשר לפנימיות, חלון לאלוהות. מהם למדתי: כנגד הקושי-יש להעז כנגד הכאב-יש להתלבט כנגד הדמעות-יש להבנות לא זוכרת של מי, אבל ממצה מעט ממה שאמרת... שבת שלום גם לך ולכל הפורום. תודה לכולם. אני.
אינשם, שיר מדהים... מאיפה זה? זה שיר כתוב או יש לו גם לחן? אני מקווה שהגבת/תגיבי בקרוב על המייל ששלחתי לך. שבת שלום, טלי פרידמן
זה נשמע מעניין, כי הרי נורא קשה להעז מול אותו קושי מפחיד, אני בדר"כ בורחת... לא אמיץ במיוחד הא?
ואכן.. דיסק מדהים. מודה שמאז שהוא יצא אני מקשיבה לו בלולאה אינסופית של כמעט 24 שעות. מתחברת, מזדהה ומרגישה את כל השירים שלו אצלי בתוך הבטן והלב. כל השדים והמפלצות שלי בחרו להתעורר ולהתקיף, יצאו מהקופסא והם מסתובבים פה בעולם במקומי, כאילו אני לא קיימת, אין לי רצון ואין לי שליטה, הם תפסו את הפיקוד, הם קובעים את הכל. ושוב אותו המצב, ממטר לא רואים את הסימנים, באותו הבית, באותם החיים, אבל בשני מישורים נפרדים, בשני עולמות שונים, בשני מקבילים שלעולם לא נפגשים. יש לי בבטן המון פחדים והמון כאבים והמון חרדות וגם המון מעשים, אבל על זה לא מדברים, את זה לא רואים, את זה מסווים, כי אני חיה אחרת, שאי אפשר להבין, עוף מוזר שאי אפשר להתחבר אליו, פועלת במין דחף שאי אפשר לברר את מהותו, ואולי גם לא צריך, עדיף להתעלם מהקושי ולהעלים את הבעיה, להעלים אותי. אבודה בעולם, שוקעת ונרדמת, נעלמת, מוותרת, מרימה ידיים, מתחבאת בחדר החשוך אימתי שרק אפשר, בולעת את הדמעות, נחנקת עם המועקות, ומנסה להצטמצם, לא לתפוס נוכחות, שלא להכביד יותר מדי, ובדרך נגמרת סופית, רואה את עצמי נותנת יד למוות ופורשת מהעולם. חיה בתוך בועה משלי, כלואה בתוך החומות, בלי דרך יציאה, רק אני והדיכאון שלי, והפחדים והזכרונות המייסרים והמטביעים שמעלים דמעות כל פעם מחדש. ואהבה ? מה זה בכלל ? זה קיים בעולם ? איפה ? בטח לא אצלי, ולא לגבי. אז מה המסקנה ? "כבר לא מתוק של אף אחד", סיפור של נצחון שהתבוסה בו מחלחלת, שהאכזבה זועקת, והכישלון צורב. והאופטימיות ? "זה לא מאוחר מדי / לא מאוחר לעולם .. " ? רוצה להאמין ורוצה לקוות, שאכן תמיד אפשר לשנות את הדברים, אבל כרגע קשה לי לראות את זה, חשוך מדי וקשה מדי, יש עוד הרבה מכשולים בדרך שצריך לעבור ואין כוחות, לא פיזיים ולא נפשיים, ויש הרבה יאוש עם ניצוצות חלושים בלבד של תקוה, שלרוב כבויים. אבל דבר אחד אני לא, אני לא לבד, וזה מה שעוד מצליח לגרום לי להמשיך לשרוד, ולהמשיך לרצות, ולהמשיך לנסות. :-((
ובמחשבה שניה.. אולי היה עדיף לבד, שאף אחד לא ילחם עלי, במילא אני לא שווה את המלחמה. אם הייתי לבד, כבר הייתי יכולה לוותר לגמרי, להיכנע ואכן ללכת עם המוות, שממילא נמצא פה ורק מחכה שאני אתן את הסימן הכי קטן. אם הייתי לבד, הייתי אולי יכולה לישון עכשיו ולנוח, לתמיד, ולא לנסות להילחם בשדים ובמפלצות שגם בשעה הזאת ערים, ולא מוותרים, ולא נסוגים, ולא הייתי צריכה להאבק כל כך קשה ולעמוד במבחנים הבלתי אפשריים הללו. אם הייתי לבד, לא היתי צריכה לפחד כל כך מהביחד וממה שהוא דורש ממני, כי גם כדי להיות ביחד צריך לעבוד קשה, צריך לנסות ולהשתדל לשמור עליו, ולתת משהו מעצמך כדי שלא תישאר לבד בסוף, כדי שלא יפסיקו להילחם עליך, צריך לוותר על חלק מעצמך ועל חלק מהדברים שאתה מאמין בהם, כדי שהצד השני לא ישאיר אותך באמת לבד בסוף. :-((
לנשמה , אביב ! אם היו עינויים _הם היפליגו אליך , מיפרשי הלבן אל האופל שלך , תנני ללכת , תנני ללכת לכרע על חוף הסליחה . _-------------------------------------- האם האם האם אמרו לך פעם שבלחיך גומת החן כל כך כל כך תמימ ה שאם את בי תקות חיוך נוטעת אני מרגיש כיצד בי נעצרת הנשימה ... האם האם האם אמרו לך פעם שכף רגלך טופפת שיר ופסיעתך קלה שאם תתרחקי ממני צעד ארדוף אחריך כמו ציד אחר האילה . _------------------------------------------------------ האמיני , יום יבוא טוב יהי מבטיח לך לחבק אותך אבוא והכל אשיח לך . _----------------------------- מי יתנני עף ציפור כנף קטנה אשר בקן הטוב תנוח שאננה . שלך באהבה מיוחדת עם שיר ומגינה בלב . ויוי.
כתבת שלפעמים צריך להתגבר על המכשולים, שצריך לעבור אותם ולא לתת להם לנצח, ולדיכאון לא לתת להשתלט, ופעם גם אמרת, שלפעמים צריך לשקוע, לשקוע בעצמך, לשקוע במחשבות, כדי להבין מה עובר עלינו, ולא להסוות, לא להסתיר, כי הרי מי מאיתנו יכול להישאר למעלה כל הזמן עם אותה אשלייה שהכל בסדר ושאין כאב? זה קצת לא אנושי... תני לעצמך את המנוחה הזו, אולי לא מנוחה נפשית גדולה במיוחד כמו שזה נשמע, אבל מאוחר יותר, את תביני שזו הייתה מנוחה עבורך. בהצלחה, שיהיה לך כל טוב.
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
