אמפטיות

לפני כ- 15 שנים גיליתי שלכאב שאני מרגישה כמעט כל יום בחיי יש שם. אני אמפטית. אני מרגישה כאב של אחרים. התנתקתי. הפסקתי לקרוא עיתונים ולהקשיב לחדשות ברדיו. הסתובבתי עם ווקמן כל הזמן, והדחקתי את רעשי העולם החיצון. רק מוזיקה, רק דברים טובים. לא הייתי מוכנה לשמוע דברים רעים. לא הייתי מסוגלת להתמודד. במשך תקופה ארוכה עבדתי על עצמי ובניתי חומות. ורק אחרי שהרגשתי שהחומות שלי חזקות מספיק, הסכמתי להתחיל ללכת בלי ווקמן, לפתוח מחדש עיניים לעולם, ולראות שיש בו גם דברים יפים ושמחים. זה היה בערך בתקופה שהתחילו כל הפיגועים הרציניים בארץ: דיזינגוף, ירושלים, אוטובוסים, מכוניות תופת. כל אירוע כזה היכה בי חזק יותר מהאירוע הקודם, והחומות שבי קרסו די מהר. בכיתי כל כך הרבה שכבר לא נותרו לי דמעות, רק כאב. זה היה חזק במיוחד כשאמא של ידיד שלי נהרגה באחד הפיגועים האלו. זה היה קרוב יותר מתמיד, חזק יותר מתמיד. ואז הגיע אסון המסוקים. 72 נפשות שהלכו בן רגע... קרסתי. המדהים הוא, שלמרות שידעתי שיכאב לי, לא יכולתי לקרוע את עצמי מעל מסך הטלביזיה. כאילו הייתי חייבת להכאיב לעצמי עוד ועוד. קצת אחרי האסון התנתקתי שוב. לא רציתי לשמוע, לא רציתי לדעת. שוב בניתי חומות. ומכיוון שהייתי כבר בעלת נסיון - בניתי חומות "כפולות". הפעם כבר לא יוכלו לגעת בי, חשבתי. וטעיתי. הכאב שאחז בי לפני עשרה ימים, עם הפיגוע הנוראי בארה"ב היה חזק יותר מכל מה שחוויתי עד אז. איבדתי כל שליטה על הגוף. בכיתי בלי כל אפשרות לעצור, רצתי לשירותים כל הזמן, רעדתי בכל הגוף ולא ידעתי מה לעשות כדי לעצור את זה. לקח לי יומיים וחצי לקבל שליטה כלשהי על הגוף שלי, ואני מתוודה, גם ברגעים אלו, כשאני כותבת על זה, הידיים שלי קצת רועדות. לומר את האמת - נמאס לי. נמאס לי לכאוב, נמאס לי לבכות, ונמאס לי להרגיש שאני חייבת לאטום את עצמי כדי שאוכל לחיות חיים סבירים. הרי האטימה הזו מונעת ממני חוויות אחרות, חיוביות, כמו האפשרות להיפתח כלפי מישהו, לאהוב באמת. אני לא יכולה להרשות לעצמי להוריד את כל המחסומים. אני מפחדת לחשוב מה יהיה אם אני אעיז לעשות את זה יום אחד, והאמת, אני לא בטוחה שיש לי האומץ לעשות את זה. אין לי מושג מה אני רוצה לשאול. אני מניחה שאני רוצה לשעת מה, אם בכלל, האפשרויות שלי. מה אני יכולה לעשות כדי לעצור את כל הכאב הנורא הזה שאוכל אותי מבפנים. אבל כל תגובה תהיה לענין. תודה על הסבלנות, ועל שקראתם את כל האורך הזה.

רוזי את אדם נדיר ומדהים. חבל שאין בכולם משהו מהרגישות והטוב לב שלך. יחד עם זאת, מכיוון שזה מגיע לרמות שמפריעות לך לתפקד בחיים ולנהל חיים רגילים, אני חושבת שכדאי לנסות לפתח מנגנוני הסתגלות והגנה כלשהם. לא להאטם לגמרי, אבל גם לא לתת לכל דבר להכנס מתחת לעור כאילו הוא קורה לך אישית. הדרך היחידה לעשות את זה זה לפנות לטיפול. מה שאת אומרת אומנם הוא תכונה חיובית, אבל את סובלת מאוד. לכי לטיפול כדי לעזור לעצמך, אני בטוחה שזה יעזור. סינדרלה

אני רוצה לצטט משהו שכתבת: "אני רוצה לדעת מה, אם בכלל האפשרויות שלי. מה אני יכולה לעשות כדי לעצור את כל הכאב הנורא הזה שאוכל אותי מבפנים" אני חושבת שיש לך אפשרויות, אפילו אפשרויות רבות, ואת יכולה לעצור את הכאב הזה, להתמודד איתו, לגרום לו ללכת. אבל את לא יכולה להתמודד איתו לבד, את צריכה עזרה ממישהו, אני ממליצה על טיפול מקצועי. כי יש לך מטען רגשי רב מאוד שאת צריכה להתמודד איתו, קודם כל להוציא אותו, לאט לאט, צתעד אחרי צעד, מכיוון שאחת הבעיות אצלך זה חוסר הפתיחות, ו"בניית" החומות מסביבך. את החומות אי אפשר לשבור, להרוס, לפרק.כי ככל שתמהרי עם אותו "הרס" של החומות, כך הן גם יחזרו. כדי שהן יעלמו ויתנו לך לחזור לאושר ולשלווה החופשית שלך, את צריכה להוריד את החומה בכך שתורידי לבנה לבנה, אחת אחרי השנייה, כל אחת מהלבנים האלה מכילה בתוכה המון דברים שאת צריכה לדבר עליהם, וטיפול לעזור לך לפרק את אותן לבנים, לנתח אותן, ואז לזרוק אותן למזבלה הכי ענקית שאפשר:-) כתבתי את כל מה שהיה לי בלב, כי הודעתך הייתה מאוד נוגעת... אשמח לשמוע את תגובתך, שלך, אני.

אם תצליחי למצוא דרך לעשות את זה - כלומר לדעת איך חיים עם כזאת עצמת רגשות תודיעי לי. גם אני כבר שבורה לגמרי. הבעיה בעולם הזה שאין מי שמעריך את זה. ויש כאלו שחושבים שזו חולשה להיות כל כך רגיש לסבלם של אחרים. כולם אומרים לי להפסיק לתת מעצמי לכל העולם, אבל נראה לי שלהפסיק לתת זה להפסיק לחיות. אני לא מבינה על מה הם מדברים. הלוואי ויכולתי להיות קורקטית, מחושבת ולא לתת ולתת ולתת ולתת... אני גמורה כבר מזה. עוד לא מצאתי בעולם הזה בן אדם רגיש כמוני. טוב לדעת שמצאתי אחת. הלוואי וידעתי מה לומר לך. הלוואי והייתי יודעת כבר מה נכון בעולם הזה. רק שלפעמים זה כל כך קשה שאין כוח לסחוב... ועכשיו אני מרגישה פשוט -- מרוקנת.

ג'קי, אם לצטט מההודעה שלך: "כדי שהן יעלמו ויתנו לך לחזור לאושר ולשלווה החופשית שלך, את צריכה להוריד את החומה בכך שתורידי לבנה לבנה, אחת אחרי השנייה, כל אחת מהלבנים האלה מכילה בתוכה המון דברים שאת צריכה לדבר עליהם, וטיפול לעזור לך לפרק את אותן לבנים, לנתח אותן, ואז לזרוק אותן למזבלה הכי ענקית שאפשר:-)" האירוניה היא שהחומות נבנו מלכתחילה כדי לחסום את הכאב שבא מבחוץ, וכדי לאפשר לי קצת שלווה וקצת אושר. אני לא מתנגדת לאפשרות של טיפול. להיפך, אני מזמן חושבת שטיפול יכול להועיל לי, לא רק בנושא הזה, אלא בעוד כמה נושאים, אבל טיפול זה דבר יקר וארוך. ואחרי שנה של טיפול, שלא ממש עזר דרך אגב, וחור רציני ביותר בחשבון הבנק שלי, לא היתה לי יותר אפשרות להמשיך, ונשארתי להתמודד לבד. אין לי בעיה עם להתמודד לבד, עשיתי את זה רוב החיים שלי, אבל את צודקת. זה בהחלט גדול מדי עלי, למרות שאני פסיכולוגית בעצמי. אם היתה לי התשובה, אם היתה לי הדרך להתמודד עם זה לבד, כנראה שלא הייתי פונה לפורום הזה. בכל אופן, תודה על התגובה מהלב, אלו התגובות הטובות ביותר, בעיני.

שלום רב, רגישות לזולת היא תכונה מבורכת, אלא שנראה לי שגם את מסכימה שאצלך העניין מצוי במינון שאינו שגרתי, ואפילו מעיק עלייך. קחי דוגמה מעולם אחר, אבל לא רחוק במיוחד: נניח ושמענו על מי שרוצה לעזור לזולת באמצעות תרומה מכספו. אני מניח שכולנו היינו מלאי הערכה. ונניח ששמענו שיש מי שמזניח את משפחתו, ומעביר את כל משאביו לזולת. אני מניח שהיינו בטוחים כי הנ"ל מתנהג שלא כהלכה, וזקוק לעזרה. זו עצתי לך. הסתייעי באיש/ת מקצוע. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם