דיכאון

שלום. אני בן 52 ולפני 3 שנים עברתי משבר דיכאוני חזק מאד. הרגשתי כמו צל של אדם וחשבתי לעצמי שרצוי להעלם מהעולם. הסיבות להתפרצות הדיכאון הן כנראה עקב פיטוריי מעבודה אחרי 25 שנה (עקב הפרטה) וכן חליתי במחלת לב אשר קשה לטפל בה עקב סיבוכים. בשנה האחרונה נוספה לי גם סוכרת אשר לא מוסיפה לי עודף מצב רוח. למעשה התברר לי שאני סוחב דיכאון וחרדה עוד מהבית מהילדות. אנחנו משפחה פולנית ואסור היה לדבר על דברים כאלו. אמא שלי סבלה כל השנים מדכאון. בתור ילד לא הבנתי את זה אבל שנאתי אותה עקב אי תפקודה בבית. עד היום יש לי מעצורים ממנה. כאמור כל מצב הדיכאון אצלי היה מופנם ומוסתר מהחברה עד שבא המשבר לפני שנתיים שלש והרגשתי שאני לא יכול יותר ואז יצאתי מהארון. כיום אני מטופל ב 2 כדורי פרוזאק ליום. מצבי אמנם השתפר אבל יש לי ירידות ועליות והרבה פעמים אני חש מצבי דיכאון אשר אינם מאפשרים לי לתפקד ואין לי מוטיבציה. כל דבר מלחיץ אותי ומקפיץ אותי. אני שואל את מי שמבין בעיניין, האם המחלה הזאת נגזרת עלי לכל החיים, האם זה כרוני האם אפשר לצאת מזה ולשכוח שהייתי פעם חולה. אני מאד מבקש עזרה ויעוץ כי התיפקוד שלי בבית מקרין לרעה על בני משפחתי ובעיקר עלי. תודה רבה - אלון

אלון שלום רב, דיכאון אינו גזירה שאי אפשר לחיות איתה. נראה כי חוית עד כה חיים מורכבים, וגם כעת אינך "מלקק דבש". שמחתי לקרוא על ה"יציאה מהארון". זה חשוב לדעת מתי צריך לבקש עזרה מאחרים. אבל לא הבנתי האם אתה נמצא בטיפול פסיכותרפויטי (שיחות) פרט לטיפול התרופתי. לדעתי פסיכותרפיה עשויה להעניק לך את התמיכה והחיזוק בדיוק במקומות ששם הכדורים פחות משפיעים. מה דעתך? שנה טובה, טלי פרידמן

טלי - תודה על הענותך ושנה טובה. לפני שאני עונה לך, הנה סתם מצב שממש עכשיו עבר בבית. היום ערב חג שבועות. אשתי הכינה ארוחת ערב חגיגית. הבנות היו , הגיסה ואמא שלי. אני לא יודע למה ואיך, אבל ישבתי במרה שחורה ואת המתח (שכנראה גרמתי) אפשר היה לחתוך בסכין. בקיצור! הערב נהרס. זה גם קורה פעמים רבות בחגים או ארועים אחרים בעיקר כשאמא שלי נמצאת ואינני מסוגל להשתחרר מזה. הגעתי למצב שאני שונא חגים וארועים משפחתיים. לא רוצה סדר פסח וכו'. אבל אין ברירה אשתי לא מוותרת ואני בד"כ במצב הרוח העגמומי שלי הורס. אין לי הנאה מהחיים. לשאלתך ! ניסיתי בעבר טיפול פסיכולוגי של שיחות וכו', אולם זה לא הלך ולא התמדתי בכך. משום מה אני חש שמילים ודיבורים לא עובדים עלי (אולי אני טועה) ועל כן אני מתמקד בתרופות. למשקיף מן הצד נראה שאני צריך להיות אדם מאושר. יש לי בית נחמד, אשה טובה , ילדים בסדר וכו', אבל אני מרגיש אומלל ללא טעם לחיות. איבדתי כל מוטיבציה ויוזמה כמעט בכל תחום. לא מעניין אותי בילויים ולא טיולים ואני מעדיף להיות לבד. קשה לי גם בעבודה כי כושר הריכוז שלי והמוטיבציה שואפים לאפס. אינני אומר שמצבי חייב להשאר כך לנצח. אבל האם הבעיה הזו היא עניין כרוני שילווה אותי משך כל החיים (אולי עם עליות וירידות). לפעמים אני בדכאונות שאינני יכול לשים את האצבע על משהו מוגדר. פשוט כאילו ללא סיבה. זה מביא אותי לפעמים לבכי, חוסר שינה בלילה. מה את עוד מציע לי ? תודה לך ושנה טובה - אלון