11/9/2001
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
כ"כ הרבה נשמות הלכו בגלל שנאה אחת שנאה מאוחדת מלוכדת שהרגה חיים הרגה חלומות הרגה שאיפות הרגה אהבות רצחה את מה שניסינו להשיג את מה שציפינו שייפסק 11/9/2001 תאריך שלא יישכח תאריך שלא ייעלם מהנפש שלנו תאריך שילווה אותנו לאורך כל חיינו כי אנשים הלכו בגלל סיבה אחת שנאה
"קול מהשמיים שמגיע לעולם כולו המלאך בוכה למעלה מתעצב על בן דמותו אח קרוב רוצה הוא שידע לראות, בין רע לטוב וגם נשמה תהיה לו להרגיש ולאהוב כשנולד נתן לו מתנה את העולם כולו וגנים קסומים היו שם כל הטבע רק שלו הקנאה שלטה בו הוא החל לשרוף את מתנתו ובעוורונו שרף גם את גנו ואת ביתו" העולם השתגע, אנשים איבדו את שפיותם, והתוצאות - אסון !!!! אין מילים !!!
ג'קי! איזה שיר מקסים ומרגש! למה לא אמרת לי כשדיברנו היום באיי סי שכתבת כזה שיר יפה? סתאאאאאאם... כמובן, שלא זה מה שחשוב... החשוב הוא שאני מזדהה עם כל מילה, כואבת את הכאב, וכל מי שיש לו קצת נשמה בוודאי מרגיש אותו הדבר!
לומר את האמת... זה לא שיר... זה סתם...התחושות שלי... בדר"כ התחושות שלנו יכולות ליצור סיפור אחד שלם... אני יצרתי שיר :-) שיהיו לכולנו ימים............... פחות מטורפים?
לכולם, ביום כזה התחושה היא שזהו היום שבו מתחיל סוף העולם, מין יום הדין. כל השנאה, האיבה, הטירוף התרכזו במוחותיהם של מפגעים רצחניים וגרמו למותם של אלפים רבים. מספר ההרוגים והנפגעים טרם ידוע, אך ברור שמדובר במספרים אשר המוח האנושי והלב אינם מסוגלים כלל לתפוס, להבין. והפחד, הפחד הולך ומשתלט, מה יקרה עכשיו, מה נגד מה, מי נגד מי. מלחמת גוג ומגוג מתרחשת בקרבנו, טרוף השתלט על הכל, ויותר מכל אלו, העצב, ההלם והפחד מהבאות תופס בכל. ועכשיו, זו שעה של לכידות. על כולנו להישאר בחברת אוהבינו, לתמוך ולהיתמך, להביע את הרגשות הקשים שמתחוללים בפנים, ולקוות לטוב, כי הרע מכל כנראה כבר קרה... שלכם, טלי פרידמן
"היום שבו התחיל סוף העולם"... כמה דיברתי על סוף העולם... על התחושה הזו של סוף העולם... ולשמוע אנשים אומרים את זה,נותן לי הוכחה חותכת,ממשית,מוחשית למה שאני תמיד חשבתי והרגשתי... עצוב וקשה כמות כזו של נשמות שנספו,בלתי נתפשת... חיי אדם הפכו הפקר... וזו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה...
מצער, כואב ומדכא לשמוע ולחוות אסון בסדר גודל כזה. כל פעם שנרצח אדם באירוע רצחני כזה, נרצח עולם שלם לבני משפחתוקט מזעזע ומחריד באותה המידה. לצערנו, אצלנו הטרור הוא בן-בית. אנחנו הולכים לסופר עם הג'יהד ועולים לאוטובוס עם ספר תהילים ביד. שולחים בבוקר את הילד לבית הספר בחרדה ונשארים ערים בלילות עד שהוא ישוב בריא ושלם מהבילוי. זה לא רק שנאה, זו קודם כל פנאטיות דתית של עדר ההולך אחר מנהיג בעיניים עצומות ועושה כל מה שאומרים לו. מנהיג אחד שמשלהב את ההמון ומספק לו יעד, מטרה וערכים מעוותים ומסולפים. ואז העדר הופך לגוש שמפסיק לחשוב באופן עצמאי. מתפקד כמו רובוט חסר מצפון וערכים. רק שאסור לנו להפסיק לקוות ולהאמין שעוד יהיו ימים טובים יותר. כן, פעם יהיה טוב דנה
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
