לרקפת לעינת לדנה ואחת

היייי אתם כאן , בזמן האחרון כולכם נעלמתם לי תעשו לי סימן שאתם כאן? הכול בסדר אצלכן? מקווה רק לשמחות וטוב

היי נטעלי! הנה - אני כאן! במישור האישי אני פחות או יותר בסדר. אבל במישור הכללי- נו, איך אחרי יום כזה אפשר להרגיש טוב, להעמיד פנים כאילו כלום לא קרה? וכשקורה דבר כזה - את יודעת, זה אולי נדוש לומר, אבל פתאום הכל מקבל פרופורציות אחרות. פתאום את מבינה מה זה צרות ואסונות אמיתיים, ואומרת פעם ועוד פעם - תודה שיש לי רק את הצרות שלי ולא יותר מזה. ויחד עם זה את - או לפחות אני - מרגישה קצת אשמה - איך אפשר בכלל לשבת כאן ולהתפנן עם המחשב ועם כל שאר הנאות החיים בשעה שאחרים סובלים כל כך? וכל הקשקוש הזה של "ההצגה חייבת להימשך" ממש לא מדבר אלי! היא חייבת אולי להימשך - אבל צריך לשנות את התוכן שלה, ואת השחקנים שלה, ואת הבמאי, והתפאורה, והכל...... להפוך אותה מהצגה של שנאה להצגה של אהבה - אבל כבר איבדנו את התקווה והאופטימיות...... באהבה - ומחכה להמשיך ולשמוע ממך! אחת

מסכימה עם מה שאמרת בעניין האסון בארה"ב. אבל, אנחנו יושבים ומתפננים עם המחשב ושאר הנאות החיים גם כשקורים אסונות אצלנו בארץ, וברוך השם זה קורה אחת ליומיים. אמר מי שאמר שהחיים חזקים מהמוות וזה רק טבעי שכולנו מחפשים את הנעים והשמח ומנסים לחמוק מהרע והמדכא. אסור להפסיק לקוות ולחייך, אושרת

נטעלי, אפשר לקוות לשמחות וטוב - אבל לצערנו בינתיים מה שקורה בעולם זה רק בלגן, מוות והרס, כאב וצער. בתקווה לימים טובים יותר, דנה

כן, כולנו מתנדנדים בין הדמעות והחיוך, התקווה והייאוש... אומרים תודה שאנחנו שלמים ובריאים וגם מרגישים אשמים על כך - כאלילו לא מגיע לנ... שרק באמת יהיה פעם טוב! אחת