חייבת לשתף אתכם

קודם כל תודה לכל מי שכתב לי הודעות תומכות. לפעמים אני מרגישה שרק פה אני מקבלת תמיכה. אני מרגישה צורך עז מאד לספר לכם על מה שעבר עליי היום ואשמח מאד לשמוע מע אתם חושבים. אני עובדת במחלקה עם שתי בנות נוספות. אחת נחמדה למדי והשניה מכשפה וכולם שונאים אותה. היא תוקפת מילולית, ומתנהגת ממש בתוקפנות ובזלזול. בימים שיש לה מצב רוח טוב היא נחמדה מאד. בימים של מצב רוח רע, היא משפילה ויורדת על כולם, במיוחד עליי כי היא אחראית עליי. אני סובלת ממנה המון ובדרך כלל שותקת כי אני חוששת מעימותים ותמיד הייתי חלשה בעניין הזה. אני לא יודעת לענות ולעמוד על שלי ותמיד דורכים עלי יותר אנשים מסוגה. ככה היה גם היום עד שבסוף פרצתי בבכי ונכנסתי למנהל. הוא הזמין אותה ועשה שיחת "שולם" כזו מעושה. בכל אופן, יצאתי מהשיחה בהרגשה מאד רעה. חשבתי כל הזמן על אמא שלי ועל כמה אני מתגעגעת אליה ועד כמה אני מצטערת שלא הייתי מספיק לצידה. פתאום הכעס והעלבון ממה שקרה במשרד הפך לתחושות אשמה קשות כלפי אמא שלי. היה לי קשה להירגע. עד סוף היום התאמצתי (כמעט לשווא) לא לבכות. בדרך הביתה באוטובוס כבר פרצתי בבכי וכל הדרך ניגבתי את הדמעות ובכיתי לאלוהים שיסלח לי ולאמא שלי שתסלח לי. לא, אני לא מרגישה אשמה על מחלתה או על מותה אבל בהחלט לא הייתי מספיק לצידה. כשהיא חלתה נתקפתי כאלה חרדות שזה מאד השפיע על התפקוד שלי ולא הייתי שם מספיק בשבילה. לא הייתי שם כשהיא היתה הכי צריכה אותי וכל משבר קטן בחיים זה חוזר אליי. אני לא יודעת מה לחשוב על זה שאשמה מציפה אותי עם כל "תקל" קטן שלא קשור לאמא שלי. ולמה אני תמיד לא מסתדרת במקומות עבודה? מה עושים...כל כך רע לי.

אורית שלום, קודם כל - אני מוכרחה לומר לך שאני כל כך מזדהה איתך, ולא רק בהודעה הזאת, אלא בכלל בהמון תחושות שלך שאת מתארת כאן! גם אני עברתי בחיי לא מעט קטעים של חרדות ותחושות של הערכה עצמית ששאפה לאפס, ולמעשה רק בשנים האחרונות, הודות לפסיכולוגית שלי, התחלתי - רק התחלתי - לצאת מזה! בכל אופן, לגופו של עניין - גם לי בעבודה יש אחת כזאת בדיוק כמו שלך! אני לא יכולה לפרט יותר מדי כדי למנוע זיהוי, אבל אומר רק בקצרה שהיא בלתי נסבלת - גם כן יום אחד נוטפת דבש ולמחרת עוקצת ונושכת, וגרוע מזה - מסוגלת - וזה ממש בלי שום סיבה מוצדקת - לספר עלייך לכל העולם סיפורים שלא היו ולא נבראו - ולכי תוכיחי שאין לך אחות! ואני כבר ביררתי - ולמרבה הצער אין הרבה מה לעשות נגדה. אי אפשר לפטר אותה - בכל אופן לא בקלות - כי היא ותיקה וקבועה (וגם אני ותיקה וקבועה, אבל גם היא, ממש כמו העובדת שלך, בדרגה יותר גבוהה). וגם אין כאן "קייס" לתביעה משפטית נגדה על הוצאת דיבה כל עוד הדבר לא פורסם באמצעי התקשורת אלא נאמר סתם כרכילות. אז מה בכל זאת עושים? לפחות במקרה שלה - אני עונה לה!!!!!! כן, פשוט עונה לה!!!!!!!!!! ושלא תחשבי שזה היה קל - אני עובדת איתה כבר שנים רבות, ובהתחלה גם כן הייתי מבליגה מפחד, וזה בפירוש לא עשה לי טוב! אבל לאט לאט תפסתי אומץ והתחלתי לענות לה, והכוונה היא לא במילים שבסופו של דבר יחזרו אלי כמו בומרנג. הכוונה היא לומר לה בפשטות: "יש לך משהו להעיר לי - בבקשה. אבל בשקט ולא בצעקות!" - ואז פשוט - אם רק אפשר - לקום ולצאת מן החדר. שתמשיך לצעוק על הקיר! אני לא מכירה את העובדת הזו שלך ולא יודעת אם במקרה שלה זה מתאים או לא. במקרה שלי זה עוזר - היא אחר כך מתקפלת (נכון, רק עד הפעם הבאה - כי אופי זה אופי זה אופי ואי אפשר לשנות בן-אדם - אבל בכל זאת לכמה שבועות ואפילו חודשים יש שקט - וזה שווה הרבה!). אז מה דעתך לנסות את השיטה הזאת? אני מקווה שלא יהיה צורך, אבל אם חלילה כן - תנסי ואני אשמח לשמוע איך הולך! בהצלחה! אחת

בעבודה חייב לפתח עור של פיל כשיש מקרה כזה זה גם חכם לדעת להבליג