איך היינו אמורים לדעת?

נערה בכיתה שלי התאבדה לפני חצי שנה, והיא רק בת 17. דיברנו על זה בינינו, חבריה לכתה (ולצערי רק לכתה, כי לא נראה לי שהיו לה הרבה חברים אם בכלל). ובכל אופן בקיצור, הועלו הרבה האשמות הדדיים כלפי עצמנו, כלפי המורים והיועצת, כלפי אולי המשפחה שלה (לדעתי לא אולי), על זה שאף אחד לא היה ער למצוקה שלה. ואז עשינו סקר אנונימי במסגרת סבב פגישות פטתיות, לעניות דעת כולם.., עם היועצת, והתברר שלכתה שלנו יש נטייה אובדנית למדי. (43% כתבו שהם שקלו התאבדות בשנה האחרונה). מה שמביא אותי לשאול אותך, שי, שתי שאלות עיקריות שלא יזיק לי לשמוע תשובות קצת אובייקטיביות עליהן, לשם שינוי. 1)האם זו רק הכתה שלי? 2)ובמי היית אומר שנמצאת עקרונית "האשמה"? בתודה רבה מראש, שיר

שיר שלום רב. צר היה לי לקרא את מכתבך הנוגע ללב, ואני משתתף בצערך על מותה של חברתך לכיתה. נושא האובדנות הוא נושא רגיש העולה שוב ושוב במקומות שונים כדוגמת בתי ספר, צבא, ובחיים הבוגרים. פעמים רבות, לאחר התאבדות של מישהו מוכר, עולים רגשות שונים בקשר לאירוע ההתאבדות כדוגמת ענין האשמה: מי אשם? האם ניתן היה למנוע זאת?, וכן עולים הרהורים לגבי מחשבות התאבדות: מחשבות התאבדות אצל חברים או אפילו אצלינו. פעמים רבות, מוות של חבר מהתאבדות מעלה מחשבות דומות אצל הסובבים אותו. דבר זה עלול להסביר את השעור הגבוה של אלו ששקלו התאבדות בשנה האחרונה. לשם ההבנה של הנושא יש להפריד בין מחשבות אובדן לבין נסיון אובדני. למחשבות אובדניות יש מספר רב של סיבות, חלקן קשורות למצוקות עמוקות, ולא תמיד מדובר ברצון ממשי למות. חלקן קשורות לדכאון, חלקן קשורות למבנה אישיות. לרוב, אנשים הסובלים ממחשבות חוזרות על מוות, מבקשים עזרה. במילים אחרות, הם יוזמים פניה למשפחה, לאנשי מקצוע (יועצת לדוגמא) או לחברים. פעמים רבות אנשים אלו זוכים להקלה מסויימת עם פנייתם. מעשה האובדנות עצמו הוא מעשה הנחשב אלים מאד, גם אם האלימות מופנית כלפי האדם עצמו. אך לא תמיד מעשה האובדנות נובע ממחשבות אובדניות. לעיתים מדובר במעשה אימפולסיבי, כאשר יצר האובדנות מתגבר והאדם לא יכול לווסת אותו. במקרים כאלו, רבים מהאנשים הסובבים את המתאבד נשארים עם תחושה כי "יכלו למנוע את המעשה אך לא עשו מספיק", כלומר תחושת אשם. אישית, אני מאמין, כי במידה וקייות מחשבות אובדן, אפילו אם הם אימפולסיביות, אחריותו של אותו אדם היא לבקש עזרה. איננו יכולים לסייע לאדם שאינו מבקש את עזרתינו. אחרי הכל, אין אנו יכולים לנחש מה קורה אצל האדם מולנו, אלא אם הוא מספר לנו זאת. גם בבריאות הנפש אנו מתמודדים עם בעיה דומה, ויש אחוז מסויים של התאבדויות שאין ביכולתנו למנוע, עם כל מאמצינו. עצתי לכם היא לא להגרר להאשמות הדדיות. אלו מכם אשר להם מחשבות אובדן, צריכים לפנות ליועצת בית הספר. במילים אחרות, אל תוותרו, ופנו בבקשה חעזרה כאשר אתם מרגישים שלא בטוב. אני מקווה שהצלחתי, לפחות במידת מה, להקל עלייך ועל חברייך. מאחל לכולכם, המשך חיים מהנים. ד"ר אילן טל המרכז לבריאות הנפש ע"ש בריל (רמת חן), תל אביב.

הייתי מאוד שמחה אם יכולתי לשוחח עמך אני חוקרת את נושא ההתאבדויות בקרב בני נוער הייתי מאוד שמחה לראות את הסקר שערכתם בכיתה.