עוד מעט אני לא אהיה איתכם יותר.

" עוד מעט אני לא אהיה איתכם יותר. סיפור מהחיים. סיפור מהמתים. אתם תמשיכו בשלכם - ואני, אבק ברוח, אבק אורגני נגוע, אני לא אהיה איתכם יותר. השקיעה שלי לא זורחת. שום אושר לא נובט בשממה ובריקבון שבתוכי. שום הבטחה לעתיד. שום שיר. רק אבדון שחור, ואין כאב פיזי. שום כאב גוף, איפה יסורי התופת קורעי הבשר הראויים כל כך לסוף שכזה ? אני דורשת כאבים נוראים, זה מגיע לי, לאמת שאני עוד חיה, לאמת את גסיסתי - אבל אני זוכה רק בכאבי הנפש המעונה, הבודדה והנואשת יותר מכל. ולמי זה אכפת בכלל, חיי ומותי ? אילו לפחות היה הכל מלווה בכאבים עזים. אילו היה הסבל ממשי, כמו החרדה והכעס והייאוש, שמתערבבים בי וקורעים לי את הנשמה. כן, שהכאב יהיה בלתי נסבל והבכי מר והראש מסוחרר והנפש תתרסק בצרחה. שלא ארגיש מזויפת. אני רוצה שהלפיתה הקורעת תבוא מבפנים, כאילו שורשים של עץ מתפתלים ומשתרגים מסביבך בשקט - ופתאום את מוצאת את עצמך כלואה בתוכם. או כמו נחש פתן גדול שמתלפף עלייך בסליל עבה, שחור, נוצץ כזה, חונק וסודק עצמות ברכות המתהדקת שלו. אבל לא. אני רק מפשירה ומטפטפת ואוזלת - והאזילה הנמשכת בלי הפסקה, עד לסוף שלי, היא פשוט חסרת כאבים, כמעט. הסבל לא נראה ממשי, וגם כשהגוף פולט דם נגוע, זה לא נראה. אחר כך אני רוגעת. מלאכי רקיע בלונדינים מרחפים מתחת לתקרה, לא נראים ושומרים עלי. למה ויתרתם עלי כל כך מהר ? אני מתכווצת מעלבון, כמעט עירומה, אצבעותי, יד זרה, חותרות בבשרי. למה השלמתם בקלות כזאת עם האובדן הקרב שלי, מבלי להיאבק עלי ? למה לא הקפתם אותי במעגל או בחיבוק חזק וחם, שאוהב ושומר כזה ? למה אתם לא מעיזים לקלוט שמוות שמאיים על מישהו קרוב ? אל תוותרו לו, שלא תתנו, שתסגרו עלי בחומה, שתרתיעו את המוות. זעקת הצילו !!! נחרטה בחול הרטוב ונשטפה בגל המתנפל אחרי רגע. עכשיו כאילו צפות ועולות דמעות בעיניים. שלא תבכי. את שומעת. שלא תעזי לבכות. גם לא בחדרי חדרייך. שלא יהיו בך רחמים על עמך. רק תחושת החמצה נוראה. איזה פחד. איזה אימה. "

אביב שלי... עכשיו אני מבולבלת לגמרי. חשבתי שהמצב משתפר... מה קרה? למה?? והכי חשוב- איך עוזרים???

חיכיתי, קיוויתי, ייחלתי... אבל לא. כנראה שלא ייצא לנו לדבר היום. אני מקווה שבכל זאת הוקל לך מעט. אני פורשת עכשיו ללמוד קצת, אבל הפלאפון פתוח תמיד, כרגיל... בינתיים, שולחת לך שינה רגועה, חלומות מתוקים ואהבה. דפני

היי, יקרות שלי, אין מה להתבלבל, אני מניחה שבסך הכל אני בסדר, עוד די בטלטלה בין השעות הטובות לרעות, ורק מנסה עכשיו כשהדברים מסתדרים קצת, לנקות את הלב מכל מה שהצטבר שם למטה כי אי אפשר יותר לתת לדברים להסתובב בתוך הבטן ולעשות שם בלגן, וצריך לתת להם כבר להתפרץ, כדי שיהיה לי קל יותר, ואני אוכל להמשיך הלאה ולהתקדם באמת לכיוון מעלה. מצטערת שאני עושה את זה בפורום, אבל אני צריכה עדיין את הבטחון שאתם כאן, אם הדברים ישתבשו ואם אני לא אעלה בעקבות זאת, אלא אפול. צריכה את המעטפת של הפורום על יועציו ואת רשת הבטחון שלכם, אז תודה שאתם עדיין כאן, לא מוותרים. שיהיה יום מקסים לכולכן. אביב.

".... ז ה ע צ ו ב ש ה י ל ד נ ה י ה צ י פ ו ר ו ה ת ח י ל ל ע ו ף . . . ז ה ע צ ו ב ש ה י ל ד ה פ ס י ק ל נ ש ו ם ו ה ת ח י ל ל מ ו ת . . . לא ידענו שכ"כ כ ו א ב לך מ צ ט ע ר י ם . . . "

אביב אילו רק יכולתי לאמר מילת קסם שתעזור הייתי עושה זאת אך לצערי יודעת שאין . אני כל כך מבינה כל כך מזדהה בקושי שלך גם אני איבדתי אדם אהוב . גם לי הוא מת ביידיים. עדיין לא מעקלת עדיין לא מאמינה. אך למרות הקושי יודעת שאסור להישבר. חייבים להמשיך הרי אותו אדם שאיבדנו לא היה רוצה שנשבר לא היה רוצה שנרים ידיים. מחר בבוקר יום חדש וכל יום חדש יכול להיות התחלה חדשה. לילה טוב קרן

גן נעול/ רחל מי אתה? מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות? ועיני אך תמתנה רגע והנה שפלו כבר נבוכות. גן נעול, לא שביל אליו לא גשר גן נעול אדם, גן נעול האלך לי ואכה בסלע עד זוב דם עד זוב דם