מוקדש לאחת שרצתה. . . ל ע ו ף
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
"תן לי להבין ליום אחד ותן לי להבשיל בבת אחת למד אותי לעוף כדי שלא אפחד ותן לי להמשיך לחיות לעד... תן לי להחזיק לה את היד ותן לי להשיב מה שאבד למד אותי לעוף כדי שלא אכאב תן לי להמריא לפרוש כנף... תן לי לחייך להיות מוקף ותן לי להספיק הכל עכשיו למד אותי למות תראה איך שאלמד או תן לי שאמשיך לחיות לעד... " . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
פולי יקרה, השיר הוא הפנטזיה הסמויה המצויה בכל אחד מאיתנו. אבל אנחנו?...אנחנו לא יכולים לעוף...אבל אנחנו יכולים ללמוד ללכת, בצעדים בטוחים ועמידים... וגם זה לא פשוט ללמוד. טלי פרידמן
בין עם מודעים ובין עם לא. מה שבטח זה לא משנה הידה אלה הרגשה שכולנו מרגישים כך.. אור...
מה כבר אפשר לבקש יותר מזה?
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
