בריחה
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
ישנם מצבים בהם אני נפגעת ולא מראה לאדם שמולי שנפגעתי ואפילו לא מתעמתת איתו ולא אומרת לו מה דעתי. יש בי מין פחד להתעמת. בדרך כלל, אני שותקת ו/או יוצאת מהמקום ו"אוכלת" את עצמי מבפנים. איך משנים את הדפוס הזה? איך מפתחים "עור של פיל"?
סאלי שלום, לדעתי, המצב האידיאלי שאת צריכה לשאוף להגיע אליו הוא שתלמדי להיות אסרטיבית, לדעת לעמוד על הזכויות שלך וזה אומר גם להביע תחושת כעס במקרה שאת נפגעת. אחרת האדם הפוגע אפילו לא יבין שהוא פגע בך וימשיך לעשות זאת גם בעתיד. כמובן שאת צריכה להחליט אלו דברים את לא מוכנה להתפשר והם הקו האדום מבחינתך ולעומת זאת להניח לדברים שאינם משמעותיים או שווים ויכוח ואז באמת לא שווה לקחת ללב ולאכול את עצמך מבפנים. ומי אמר שאת צריכה לפתח עור של פיל ? בסך הכל את צריכה לשכלל את הטכניקה של מיון הדברים המרגיזים באמת וכל שאר הדברים האחרים. אבל זה לא אומר שאת צריכה לאבד את הרגישות והאיכפתיות. וכמו שאומרים גם מסע בן 1000 קילומטרים מתחיל בצעד אחד, לא יזיק אם תתעמתי פעם אחת ואחרי שתראי שהשד אינו נורא כל כך ובסך הכל זה עושה לך טוב, מי יודע יכול להיות שאחרים יחשבו פעמיים באם להתעמת איתך. הקיצר, מה שחשוב זה לשמור על פרופורציות ועל איזון נכון ולת לכעס ביטוי מדי פעם, אחרת אם שומרים יותר מדי דברים בפנים - פעם אחת זה יתפוצץ בבום אדיר וחבל. אזרי אומץ ותנסי דרך חדשה. מאחלת לך בהצלחה . בר
סאלי שלום רב, אני מצטרפת לדבריה של בר. אכן צריך למצוא את "דרך המלך" בין בישנות ושתקנות לבין חימה וזעם. המילה שנמצאה לכך היא האסרטיביות, אולם זו מילה שבמציאות קשה ליישמה. את יכולה לנסות לקרוא קצת ספרים בנושא (גשי אל מדף ה"פסיכולוגיה" בסטימצקי ומיד תמצאי...), ללכת לסדנאות קצרות מועד העוסקות בכך או מאידך ללכת לטיפול פרטני שיעזור לך באופן אישי וייחודי לך לגלות את הצדדים האסרטיביים שלך. בברכה, טלי פרידמן
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
