כל דקה יקרה כאן משהו..

מסופשבוע נורא לאחר ...

היי נכון מסכימה, גם אצלי הפחד הוא מסופי השבוע. ואיך מתמודדים? רחלי

מ...שאלה קשה רחלי. סופישבוע בדר"כ טומנים בחובם בשורות רעות-עוד תאונות דרכים,עוד נסיונות לפגוע בנו,עוד מריבות עם הורים,עוד געגועים ועוד ועוד ועוד... הם בדר"כ טומנים גם את הסכנה מנפילה. אני מכירה מקרוב מאוד את התחושה של התסכול,של הכעס,של הכלומניקיות,של העולם האכזר שהנה,עוד רגע קט בא אל קיצו-אז מדוע לנו להתאמץ בכלל? המלחמה בתחושות הללו היא מתישה,היא גוררת למצב של חוסר תפקוד,של החלשות וגם בלעדיה,המלחמה,נגיע לאותו המקום בדיוק.אז מה בעצם עשינו בזה? עכשיו זה תלוי בך.כל אדם שונה.יש אנשים שאוהבים את האתגר שבמאבק ואת טעם הניצחון ואותו הניצחון הוא שיותיר בהם את הטעם המתוק בפה,והם יזכרו בו בכל פעם שהם יפלו וזה יהווה את מאחז התקווה שלהם. וזה לא סוד שרוב האנשים אוהבים ל נ צ ח,לסמן את היעדים הקטנים ולהחיל אותם גם על שישי,גם על שבת,גם שהעולם עומד לקרוס וגם כי עצוב סתם ככה בלב ובא לך להזיק לעצמך. וזו דרך והיא עובדת,אז אם את מזהה את עצמך כאחד מן האנשים הללו אז לכי על זה.אני יכולה רק להניח ממשחק ששיחקתי עם הדרך הזו שהדרך הזו מאוד מספקת. ואולי פשוט להרגע,לשחרר את הלחץ,להוריד את רף הציפיות ממך,להתנגד אליו בכל מחיר.את רחלי.את מה שאת וזה מה שיש לך סופהשבוע הזה ואף אחד לא יוכל לענות לך איך להתמודד ולא אם כדאי להתמודד ולא אם זה יעזור לך בכלל או לא. ולא,אני גם לא אומר לך שרק את יודעת.אולי את לא יודעת.אולי כולם יודעים ורק את לא יודעת.זה לא עושה אותך שונה.זה לא עושה אותך פחות טובה.זה עושה אותך רחלי. ואם את שואלת מה פשר הנאום הזה בגין שאלה כה פשוטה ששאלת,אני רק אענה שקראתי את כל הודעותייך מהרגע שהתחלת לכתוב ותמיד רציתי לומר לך את הדברים האילו. אנשים ניסו לייעץ לך,לתמוך בך,לחזק אותך,לתת לך מחשבות וצורות התמודדות ודוגמאות אישיות ובכל זאת את שואלת אותי איך מתמודדים...יש משהו מאוד אסבורדי להפנות את השאלה הזו דוקא אליי... כי אני לא נחשבת אדם ש"מתמודד"...לא לפי התויות המקובלות לפחות... כרגע לפחות זה לא הכוח שלי שסוחב אותי,זה המוח שלי...

כן, בזמנים טרופים אלו, כולנו חיים בתחושה של זמן שאול, של "איזה מזל שדווקא היום לא נסעתי לירושלים/לנתניה/ליהוד/לקריה" "יכלתי גם אני להיות שם". אי אפשר להמנע לעיתים מתחושת המזל הנוראית הזו,החיים שכבר נלקחו, מול החיים שלנו שכאילו "הרווחנו" כי לא היינו שם במקרה. והתחושה שלא חוסר הידיעה מתי ומאיפה יבוא הבום הבא. או כמו שיהודה פוליקר שר בשירו החדש: "ערב טוב יאוש ולילה טוב תקווה, מי הבא בתור ומי בתור הבא..." אבל דווקא כעת, בזמנים כל כך קשים, אסור לנו להיתפס לייאוש. צריך לעורר את התקווה. זו הארץ היחידה שיש לנו, קטנה או גדולה, שלמה או חלקית, אבל יחידה. והיא שלנו. אלפיים שנה אבות אבותנו הלכו במדבר כדי להגיע אליה, אל הארץ המובטחת, והם הפקידו אותה בידינו לדורות. אל לנו לזלזל בירושה זו. לא, אין לי פתרון למצב. הלוואי והיה. אינני פוליטיקאית, אבל אני בן אדם, ואני יודעת שאין מצב ללא פתרון. צריך להתאמץ למצוא אותו, ולקיים אותו. וזה יגיע. אני מקווה שבקרוב. ובינתיים, נמשיך ונסמוך על המזל, ואני מקווה שכולנו נמשיך להיות בריאים ושלמים. אמן! שתיהיה לכולם שבת שלום! טלי פרידמן

טלי,התרגשתי שבת שלום גם לך. אני