...

הייאוש שלי- לעולם לא ייקרא. הכאב שלי- לעולם בלתי נראה. הם מוסתרים יחדיו בתור חור שחור, מטושטשים ע"י ערפל אפור, מוקפאים בממלכה של כפור. מוחבאים בתוך הצרחות והצווחות, מוסווים בים שקרים ומסיכות, הם כואבים את המקום בו נצרבה הפרעת האכילה, החרדה, והבושה. "אז תחייכי ילדה יפה, ותספקי את רצוננו, כי מי את בעולם הזה? את עוד סוחבת בשבילנו." אני סוחבת בשבילי מתוך אופטימיות תמוהה, מתוך היצר לחיים, שבי דבק כה בעצמה. וכוחות יש לי המון, אני חשה בתוכי. מאגר בלתי נדלה, (ושוב הסוויתי את עצמי). סליחה,כבר לא יכולתי חססרת-זהות,טקט וצורה. בוקר-טוב לכולם.

למה זה צריך להיות מוחבא? למה לא לחשוף את הסודות? למה לא לגות את השקרים והסודות, לתת להכל לצאת החוצה, לקלף את כל הקליפות ו"לעבוד" עליהן? למה לא להיפטר מהן?