הלילות ארוכים והפחד...

ועכשיו המחלה קשה מתמיד והרצון לבכות חזק ואני כבר לא אני עכשיו ואין שום כעס ויש רק עצבות שלגים של עצבות. ואני לא ממש אני ופתאום מרגישה שאיני מוצאת את מקומי לא כאן לא שם ואני לא אני ויש רק בדידות איומה וסודות אפלים. ואני רוצה לצעוק ולצרוח ואין קול ורק דממה ולבכות כבר איני יכולה והרצון למות ולא להיות חזק מתמיד ולהשאב לתוך מערבולת ולהתערבב ולא להיות או להיות כלום. ועכשיו אני כלום ואין אפשרות לברוח כבר ורק למות ולא להיות. רחלי

אז משום שאני לבדי כאן, ואין דבר אחר לעשות מלבד לכתוב (האפשרות האחרת היא ללכת להקיא- מה שאין), אמשיך (מקווה שבסדר). בספר "נשים אוכלות עצמן" כתוב שאחד הסימפטומים של המחלה (בולמיה) הוא תלות, נגררות ועוד. היום הרגשתי שתי תכונות אלו על בשרי... בכלל אני כבר לא אני, הכל עושה בצורה אוטומטית. הטיפול בילדים, הטיפול / או לא טיפול בבית, הכנת האוכל, אין שום הנאה. המחשבה היחידה שמעסיקה אותי היא מתי אוכל ללכת ולראות את אסלת השירותים - להריח את ריח האקונומיקה להרגיש שהחומר שורף, מנקה, מחטא ולהיות חלק מזה. אינני חלק משום דבר רק חלק מהמחלה והיא חלק ממני. היום הרגשתי את הביטול העצמי שלי בשיא העוצמה (ולא משנה מה קרה בדיוק) אבל זה כל כך זיעזע אותי שהלכתי והקאתי כל כך הרבה כלום - וכמו שכתבתי קודם אין כבר דמעות , אין כוח לבכות רק גוש. והגוש הזה חונק אותי ומכאיב לי והוא עשוי מסלע - לא ניתן להמסה והוא בצבע שחור וחום ומתפשט בכל גופי וגם קצת אדום יש שם. ולא היה לי זמן לעכל את הדברים ופשוט הלכתי - צל אדם - גוף נסחב ללא נשמה - גוף - לא אישה - אין לי חשק להיות אישה - שלא נדבר על יחסי מין - אין לי חשק לטייל - שלא נדבר על סרטים, ספרים - אין לי חשק . אין לי חשק לילדיי וכבר לא אכפת לי, אני יודעת שגם אם לא אמצא יש להם אבא טוב שאוהב אותם מאוד. ואני מתגעגעת ולא יכולה. אמרתי שיש תקווה - התקווה, הניצוץ נעלם לו ועל אף הטיפול, הסביבה לא מבינה, כי הסביבה לא יודעת. ועל אף הטיפול , הפחד לגעת בדברים חדשים בדברים לא מוכרים - כמו המוות של אבא שנשרף לו ואני לא זכיתי. כמו זה שאמא היתה אמא מרעילה. כמו זה שחייתי בצל אחות כל החיים. כמו זה .... אין סוף. ואני רוצה לפגוש סוף סוף את אבא שלי שהשאיר אותי לבד ולחבק אותו ולהגיד לו שאני שלו ולהיות בטוחה איתו. ואז הכל יהיה לבן, כבר לא שקוף, כבר לא אטום, או עכור, לבן טהור. וכבר לא יהיה ריח וכבר לא יהיה. אהיה.

רחלי הי אני כאן את יודעת כשאני קראתי את הספר נשים אוכלות את עצמן נבהלתי מאוד. לא ידעתי פתאום מה אניץ הסיפטומים של כל המחלות הופיעו אצלי וזה היה מבהיל. אני יודעת כמה קשה להיות שם לבדץ כמה קשה ומפחיד כשהסביבה לא יודעת ולא מבינהץ כמו שהיום חברה שלי אמרה על מישהיא אנורקטית שתלך הביתה לאכול ולא תעשה כשר. והיא יודעת על ההפרעה שלי. ובכל זאת מי שלא שם לא מסוגל להבין. געגועים לאבא - אפשר עדיין לכפר עליהם או שהוא נפטר? אני מפחידה את עצמי קצת - הקאתי אתמול ושלשום והעברתי את זה כאילו כלום לא קרה. התעלמות שמפחידה. שרה

כשהייתי בת 21 היתה לי התמוטטות עצבים אמא החליטה שהחבר שלי לא מספיק טוב בשבילי היא החליטה שהוא "מאמלל" אותי, שהוא "משפיל" אותי. היא החליטה. היתה מריבה. מריבה ענקית, צעקות שהרעידו את כל הרחוב. הוא הגיע (החבר שלי ההוא) ולא עלה, ולא נכנס ורק הקשיב מלמטה. והוא התקשר ואמר שלא נורא ואין טעם לריב והוא מוותר. והוא ויתר עלי. בגללה. ואני התמוטטתי. ובכיתי וכעסתי וכמעט קפצתי מהחלון. (קומה שלישית על עמודים). והזכרון הזה פתאום עלה בי כי המוות כל כך מעסיק אותי. הרצון להעלם. והזכרון הזה פתאום הציף אותי משום שאני שואלת את עצמי מה מנע בעדי לא לקפוץ. באותו הלילה ניסיתי לבלוע כדורים. כל הכדורים שהיו בבית. וישנתי המון זמן (לאחר רעידות גוף, לאחר בכי של שעות) והיא נבהלה וניסתה להרגיע ולאמר לי - "די די מספיק, תרגעי", והיא ניסתה ללטף ואני לא הרגשתי (כי זו הפעם הראשונה אולי שהיא נגעה בי) וקמתי והיא - מבחינתה כאילו כלום לא קרה. והכל בסדר והכל כרגיל. ולא היתה שום שיחה, ולא היתה גם שום התנצלות. והדבר היחיד שרציתי זה למות. וקשה לי לסלוח. ואני יודעת שצריך. כי זה הכוח. אבל למי יש כוח? אין לי כוח הרי לסלוח לעצמי. זהו. מקווה שלא אקום מחר ואם כן, אז בוודאי אהיה כאן. סליחה על כל המלל הרב. אתם המפלט היחיד שיש לי כרגע - והכתיבה. רחלי

רחלי לוותר על החיים שלך אני לא מרשה. ובגיל 21 לט וויתרת עליהם כי החים הם משהו חשוב מידי. גם כשאנחנו בהכי חרא ולמטה הם מקור אנרגיה חשוב אנינו לא יכולים לוותר עליהם. וחשבתי בקשר לאבא שלך אולי יש לך אפשרות לעשות מחקר ולגלות עליו את כל הדברים שהיית רוצה לדעת. אומנם זה לא יביא אותו אלייך אבל יתן לך משהו ממנו. אני אומרת שאף פעם לא מאוחר. אני מתחילה לגלות את אבא שלי רק עכשיו. הוא לא היה חלק מהילדות שלי כי הוא עבד בחיפה והיה חוזר סופי שבוע. לפני שבועיים התגברתי על הפחד שלי והיתה פגישה משולשת אני ההןרים שלי והפסיכולוגית לזה הגעתי אחרי שנה. ובפגישה הזו אמרתי לו חלק מהדברים בכיתי וגם הבעתי משאלה להכיר אותו. אז אולי גם את תוכלי יום אחד לדבר עם אמא שלך באמת ולומר לה דברים. הטריק בטיפול הוא לדעת לקבל את הדברים ולעבוד עליהם כי אנשים מבוגרים קשה לשנות. דרך אגב בת כמה את או זהו מידע חסוי? תהיי חזקה וגם חיבוק אני שולחת. שרה:-))