טלי...

15 עמודים... כמה הכלתי בתוכי וזה עוד לא נגמר...

"אז היא נפרדת לשלום. האנורקסיה כבר הלכה, הבולמיה נוטשת בעקבותיה . שתיהן הלכו מבלי לאפשר לי להחליט, מתוך יצר האחיזה שלי בחיים שתמיד היה ועובדה שאחזתי בך ובדיאטנית ואפילו בד"ר ההוא…מבלי להרפות…והיא משאירה אותי להתמודד עם הפחד שמא היא תחזור להתקיף 5-6 פעמים ביום בשנית, שמא היא רק מתעתעת בי ולא באמת הולכת, עם ההרגשה הרעה ששוב לא עשיתי זאת בדרכי. במשך כל המאבק בהפרעה, ניסיתי להחלים בדרך הישרה – להפסיק להקיא ולאכול לפי תפריט מבלי לסטות ימינה או שמאלה. תמיד נפלתי עמוק יותר ובסוף אני מוצאת את עצמי עם כל מיני קולות פנימיים שאני לא זוכרת שהזמנתי לתוכי ואומרים לי לתת למחלה ללכת בדרכה, לזרום עם מה שיש . אני אפילו מפחדת שהיא תלך ותתקוף מישהי אחרת. אני אולי כבר לא מספיק טובה בשבילה? כי התחלתי לדבר עליה אולי ?" 17 ע"מ יצאו לבסוף, קחי את הזמן תודה לך.

אינשם, קיבלתי. כאמור, לפי נפח המכתב זה ארוך. ייקח לי זמן, בלי לחץ בבקשה! שיהיה לך יום מקסים, טלי פרידמן