כואב לי

האם אפשר להביס את המחלה? המחלה המכוערת, המפלצתית, הדרקונית הזו? אני רק בהתחלה והסוף לא נראה באופק, ורק המטפלת שלי היא האור הדקיק שמציץ ונחבא מציץ לעיתים ונחבא רוב הזמן, ורק בור עמוק, תהום עמוקה של בולמיה מציפה אותי כל דקה, כל יום, כל הימים... ולא רק ההקאות המכוערות, הן המסריחות, הגרון כואב, הבטן כואבת, השריפה מההקאות התכופות וזה כלום - הפיזיות - על הפיזיות אפשר להתגבר - אך האפ על נפש כאובה, נפש צועה אפשר להתגבר? האם פאשר לרפא נפש פצועה - פצע פתוח מדמם? וזוהי המחלה שלי הנפש המדממת שלי, שלא נותנת לי מרווח נשימה, ככה לקחת נשימה עמוקה ולחוות אנחת רווחה הנפש הפצועה שלי לא נותנת לי לחוות חוויות עם עצמי ועם יקריי, לא נותנת לאיש להתקרב... ואני כולי יאוש עמוק היום, ונכון אמרתם שיהיה קשה, שלא יהיה קל. ונכון לא קל. מתי כן יהיה קל יותר? ואני עצובה ושבורה מעצמי, מהדרישה האין סופית שלי מעצמי, מהכעס על עצמי ואינני יכולה להרפות קצת, לתת לעצמי מנוחה קצרה, לא להיות מאוכזבת מעצמי כל כך, להרפות, זקוקה לקצת תמיכה ממי שיודע עלי ועל התהום השחורה של הבולמיה שלי. רחלי

רחלי, לצערי אני צריכה ללכת מכאן אבל אשא אותך איתי במחשבותי מכירה את הסיפור על העקבות בחול? הבולמיה הרסנית, קטלנית, איננה משאירה אף פינה טובה נקיה את יכולה לנצח אותה את יכולה לא לבד עם המטפלת שלך ועם בעלך ואיתנו עוד תדעי ימים של שקט

רחלי :-((( כן !!! כן !!! כן !!!!!!!! אפשר להביס את המחלה הזאת. זה לוקח זמן, זה קשה, זה כואב, זה מייסר, בייחוד בהתחלה כשהיאוש רק מתפשט עוד יותר, כשרק מתחילים לדבר על הדברים בטיפול, ועדיין אי אפשר להימנע מההקאות, והסבל כפול, גם הקושי עם הבולמיה וגם הקושי עם הדברים שעולים בטיפול. נכון, בהתחלה כואב פי שניים, כי המודעות עולה, האוטומט כבר לא כל כך עובד, כבר חייבים להרגיש ולדבר ולהוציא ולשתף, אבל אפשר !! צריך לעבור את זה. אני לא יודעת אם אפשר בכלל לכתוב משהו שיעזור עכשיו, מה להגיד, איך לחדור לנפש הפצועה הזאת והכואבת והמדממת, ולנגב את הדם. אני חושבת שפשוט צריך לתת לה לכאוב, ולהתייסר עד שהיא תבין שבלי ההקאות יהיה יותר קל, עד שהדברים יתחילו לצאת ולקבל צורה בדיבורים ובתובנות ובמודעות ויעשה קצת סדר בבלגן, ורק אז היא תוכל קצת להרגע מעצמה, למצוא לה שלווה ולנוח ולהרפות, גם מההקאות וגם הפצעים יהפכו לצלקת, שכבר לא כואבת, סתם סימן למשהו שהיה והוא חלק מאיתנו, אבל כבר התרפא והחלים. מתי יהיה קל יותר ? איך אפשר לענות על כזה דבר ? זה כל כך תלוי בכל מה שכלוא בנפש הכואבת והדבויה הזאת, שמתייסרת עכשיו. אז אין תשובה למתי, אבל יש תשובה להאם יהיה קל יותר, ויהיה קל יותר, זה בטוח, יהיו תקופות קשות, יהיו נפילות, אבל יהיו גם תקופות שיא וגם עליות, הכל בהתאם למצבי החיים המשתנים, לדברים שיעלו בטיפול, למצב בבית ולך.. לרחלי הקטנה והכואבת. והכי חשוב - אל תתני לייאוש לחלחל, אני פה שוב, להראות שאפשר למרות הכל ועל אף הכל לשרוד, לרדת לקרקעית, לספוג את היאוש והכאב ואובדן הכוחות, להפסיק לנשום קצת, להיות מתחת לגל, וכשהוא נרגע גם לעלות בכוחות מחודשים, ואפשר לעשות את זה הרבה פעמים, כל פעם מחדש, כמה פעמים שצריך, וכל פעם שהגל תוקף. תהיי חזקה ? לא תכנעי לייאוש ? לא תרימי ידיים ? בשביל עצמך ? בשביל הבעל והילדים ? שלך ואוהבת, שולחת כוחות, אביב.

לאביב ואורה עדיין כואב, ומתארת לעצמי שיכאב עוד זמן.... אך הדברים הרגיעו קצת. תודה לשתיכן על תשומת הלב - אביב על אף שכואב בתקופה זו אני מלאת הערכה אלייך. אני קוראת כמה קשה לך וכמה עצוב ואת עדיין כאן איתי כשאני זקוקה. (מקווה שגם אני אוכל להעניק מעצמי ומהאנרגיות החיוביות (שאולי תהיינהלי פעם) גם לחברי הפורום בעתיד. אורה, תודה רבה. הגבת זמן קצר אחרי שכתבתי והדברים ליטפו אותי ונתנו תקווה. רחלי

רחלי אפשר תמיד להסתכל על חצי הכוס הריקה ולמצוא את כל הדברים הרעים אבל הסתכלי על החצי השניץ את בטיפול שבפני עצמוזהו צעד גדול ואמיץ. אחת המטרות שלך עכשיו צריכה להיות להוריד ציפיות עצמיות. לרדת מהפרפקציוניזם העצמי - אני יודעת שקשה אבל זה יעזור לך לא התאכזב כל כך. ובנפש הפצועה נטפל לאט לאט אי אפשר לזרז תהליכים אך בסוף היא תתרפא ואת תראי כמה נהדר יהיה. ומנגד קחי לך כל יום ביומו והסתכלי עליו תחיי את ההוה ועל כל יום שעבר עם הקאה אחת פחות או בכלל ללא הקאות נקודה נוספת לניצחון. ואם לא קרה כלום או שהיתה נפילה זה לא אומר "פחות נקודות".... אז תאמיני בעצמך והאמיני כי יש אור בקצה המנהרה אני כאן וכל אחד מחברי הפורוםץ אני:-)))))))))))