קשה לי להתמודד...טלי אולי יש לך עיצה

אז כמו שכבר סיפרתי בפעם האחרונה שהייתי פה - בעלי נשלח למילואים , ונתנו לו לשרת בשטחים. אז קודם כל רציתי להודות לג'קי וגם לד,ר יוסי אברהם על התמיכה. אבל כנראה הייתי זקוקה ליותר מכך. כי ביום רביעי כבר הגעתי לבי"ח , אחרי שהתעלפתי , כתוצאה מהחרדות ומזה שלא הצלחתי לאכול במשך יותר מיממה , בגלל הסחרחורות , הבחילות והלחץ בראש. ושם אחרי סדרת בדיקות רצו לאשפז אותי , אבל סירבתי , כי בעלי היה במילואים ולא הסכימו לשחרר אותו למרות שידעו שאני בדרכי לבית חולים. והמפקדים שלו סירבו לשחרר אותו כדי להיות איתי ורק אחרי שעירבנו את קצין העיר הוא קיבל לעשות את השבת בבית, אבל הם אמרו שאת השיחרור משאר הימים צריכים לאשר לו המפקדים הישירים. אז בנוסף למכתב מבית החולים , דאגתי גם למכתב מרופא המשפחה שלי שתאר את מצבי הנפשי והגופני , והסביר את הצורך בבעלי בבית. ואתם חושבים שזה הזיז למישהו מהאטומים בצבא? לאלה שיש להם תפקידים נוחים בחדר ממוזג ? ממש לא !! לטענתם - כולם צריכים לשאת בנטל המילואים. נכון . אני מסכימה. אבל כשקורה משהו אז צריך להתחשב , אחרת מישהו עם מוטיבציה ( כמו בעלי למשל , שעד עכשיו קיבל את כל המילואים שהיו לו בשקט , למרות שהיה לו הרבה על מה להתלונן) , פשוט תרד לו המוטיבציה . לתמיד. ואני פה מנסה להתמודד עם הלחץ והמתח והחרדות. וקשה לי עם זה . מאוד!! אין לי אף אחד במשפחה שאני יכולה להיעזר בו , כי לא מבינים אותי , וחושבים שאני סתם בלחץ מיותר. וגם לפני בעלי אני משחקת כאילו שהכל בסדר , כי אני לא רוצה שהוא ירגיש רע במקום שבו הוא נמצא. המטפלת שלי שמעה על כל הסיפור , והתקשרה אליי ודיברה איתי , וגם שלחה לי תמצית מחוזקת לחרדות של פרחי באך ( שאני חייבת לציין שעד היום מאוד עזרו לי ) , אבל עדיין יש את המועקה הזאת בלב , ואת החששות במיוחד לאור המצב הביטחוני הגרוע שבו אנחנו נמצאים. זה כאילו שאני מצפה שכל רגע תגיע הודעה רעה. ויש לי מיליון תסריטים בראש למה יכול לקרות (פיגוע ירי , תאונת דרכים , וכו....). תמיד הייתי ככה. ולאחרונה זה מתיש אותי בצורה שלא תיאמן. אני כאילו מרגישה שאם הוא יהיה איתי (והדבר לא תופס רק לגביו אלא גם לגבי הבן שלי ) אז הוא יהיה מוגן מכל רע . הגיוני? בכל אופן , נראה לי שתראו אותי כאן הרבה , כמו בהתחלה , כשהייתי ממש על הפנים. אני זקוקה נואשות לתמיכה שלכם. בילי

לבילי קראתי את הדברים שכתבת ואכן קשה מאוד. אני איתך משום שגם אישי שלי היה עד לפני שבוע וחצי בשטחים (גם כן במילואים) וגם אני לא ישנתי לילות. תיהיי חזקה בילי, ולא רק עבורך אלא בשביל בנך. תהיי חזקה עבורו. אין לי עצה בשבילך אלא מניסיוני בלבד. ההתמודדות שלי היתה העברת הזמן בקריאה, בעבודה, במשחק עם ילדיי - וטלפונים והרבה - כך אפשר קצת יותר להירגע ולדעת שהכל בסדר. מקווה שהכל יסתדר ובעלך יחזור הביתה בריא כמה שיותר מהר כדי להיות איתך ועם בנך - וכן צריך להלחם גם ב"אטומים" ובחסרי ההתחשבות. רחלי

בילי שלום רב, לצערי אין לי דבר לחדש לך או להציע. נראה שמיצית את רוב האפשרויות, לפחות אלו שאני מכירה. ייתכן ואפשר לנסות להגיע למישהו בכיר יותר בצבא, או אולי אפילו לקבילות חיילים. אני שמחה לשמוע שאת בטיפול, זה חשוב ביותר. אני מאמינה שעצם המשך הטיפול בתקופה כזו קשה, מסייע לך, ולו רק כדי להתמודד עם החרדות הכל כך מובנות. אנחנו כאן תמיד, את מוזמנת לכתוב, לשתף ולספר כל מה שתבחרי. אני מאמינה שיהיו לא מעט אנשים פה שיהיו בשבילך. כולל אני. :) החזיקי מעמד! טלי פרידמן

בילי יקרה שלי, יש תקופות בחיים, שהמציאות מעמידה אותנו במבחנים קשים, מי כמוני יודעת את זה לאחרונה ומרגישה את זה על בשרה. אז אצלך זה המילואים של הבעל והפחדים שיקרה משהו, ואצלי זה הפיטורים מהעבודה והאזכרה של אבא, ואצלי זה לא רק זה, ובטח גם אצלך זה לא רק הבעל, אלא שילוב של עוד הרבה דברים שהצטברו, גם הלחץ בטח להישאר עכשיו לבד עם הילד והעבודה, והעומס והאטימות בצבא, וזה שאין לך אם מי להיות ועל מי להישען וממי לקבל עזרה. אני יכולה להגיד לך מתוך הגוף שלי שכואב והלב שלי שנצבט בתקופה האחרונה בגלל המבחן הזה של החיים, זה קשה, זה מייסר, זה מפחיד, לרגע נדמה שנפלת שוב וחזרת לנקודת ההתחלה, שהחרדות והדיכאון והפחדים תקפו במלוא עוצמתם, וכאילו כל ההשגים מתבטלים, אבל זה לא ככה. תהיה נסיגה מן הסתם, תהיה נפילה, תהיה חרדה, וצריך לטפל בה, ואת עושה את זה, אבל.. בסוף הבעל ישתחרר מהמילואים לחופש וגם לגמרי, ויהיה לך הרבה יותר קל לעלות ולצאת מהקושי. בילי יקרה, תנשמי עמוק, תזהי את התקופה הקשה הזאת, אם צריך להרפות לחץ ואפשר בעבודה או בכל מקום אחר, אם אפשר להפחית כרגע במשמרות, אם לכתוב כאן יותר עכשיו עוזר, תעשי את זה. במילואים אי אפשר להילחם אולי, מיצית את כל האופציות, אבל אפשר להקל במקומות אחרים ואת זה את כן יכולה לאפשר לעצמך, כדי שיהיה טיפה יותר קל. קשה לי לעודד אותך ולנחם אותך, כי אני מרגישה שאנחנו באותה סירה מטלטלת בסערה כרגע, אבל הסירה לא טובעת, אני שרדתי תקופה קשה וגם את תשרדי, את יכולה. שולחת לך חיבוק, שלך אביב.