רוצה לצרוח מבפנים...

הצרחה הפנימית הזאת הכאב הנוראי בלב שאוכלים כל חלקה שעוד קיימת בולעים איבר פנימי אחר איבר מענים ומייסרים לא מרפים לרגע לא עוזבים לשניה התנחלו אצלי בגוף ובלב השתלטו על כל מה שהיה שם ומסרבים להסתלק כמו אבן שחוסמת את האויר חונקת את הנשימה לא נותנת לאויר להיכנס לא מרשה לכאב ולפחד לצאת ומתחת לאבן קבור מטען נפץ פנימי שמשתולל רוצה להתפוצץ כבר ולהשתחרר ובינתיים כלוא שם ולוחץ על הכל אם האבן היתה קצת מתרסקת אם קצת היה אפשר לפנות את הדרך מטען הנפץ היה מתפרץ והייתי יכולה לצרוח והייתי יכולה לבעוט ואולי אולי גם הייתי יכולה קצת לנשום קצת לאכול קצת לישון וקצת קצת לנוח אבל האבן מסרבת להתמוסס והגוף כבר לא יכול לשאת והנשמה רק צורחת בלי קול בכלל ואני כבר לא יכולה יותר לסבול אז במקום לבעוט כי אין כוח אני מבקשת שיבעטו בי ואותי כי אולי המכה מבחוץ תעזור לשחרר כבר את המטען שאי אפשר לסחוב לבד זה בלתי אפשרי להמשיך ביחד זה יותר מדי קשה להעמיס רוצה קצת הקלה מהכובד הזה רוצה לצרוח מבפנים ולא יודעת איך להעלים אז רוצה לגרום לאבן להרקב כבר לא נותנת לה אוכל לא נותנת לה מים לא נותנת לה חמצן כדי שתמות כבר ובדרך מתה בעצמי וההקלה והמנוחה הגיעו ואין יותר דרך חזרה והסוף המיוחל פה עדיין אי אפשר לנשום אבל עכשיו גם כבר לא צריך עכשיו באמת נרקבים מתחת לאבן לא פנימית מתחת לאבן שיש חיצונית.

חכי לי בבקשה אל תלכי אני צריכה לדבר איתך......

אז ככה... על זה נאמר בבוקר ולא על ידי, לא כי לא חשבתי על זה, רק כי לא היה לי האומץ - "הטיפול הצליח אבל החולה מת", הבולמיה נעלמה, אבל גם הבחורה הבולמית איננה, האבן הפנימית התרסקה, אבל גם אני כבר לא פה. אבל לא, אני לא מתה, ואני לא מתכוונת למות, נכון שאמרתי שאני רוצה למות, אבל בעצם אולי אמרתי בזה, שאני צריכה שידאגו לי ושישמרו עלי עכשיו, אולי זאת הצעקת הצילו שלי בעצם, ואולי זאת הדרך המפגרת שלי לחשוף את הכאב ולשתף בו ולנסות להראות עד כמה הוא מייסר ולא מאפשר לי לחיות ולנשום ועד כמה הוא חונק, עד מוות. ונכון.. אולי עכשיו אני בסוף הדרך, בחור שחור, בקצה המנהרה, על סף התהום, אבל.. תמיד אפשר לנסוע אחורה או לעשות סיבוב פרסה ולא גם זה לא קל, גם לזה צריך כוח וזמן, וגם את זה צריך לעשות בקצב שלי ובדרך שלי, ואולי חוזרים אחורה ונסוגים חזרה ושוב מתקדמים קדימה, אבל אפשר וצריך לנסות לפחות, ולקוות שנצליח ביחד אכן להתרומם מהקרקעית. ודווקא עכשיו אני מעדיפה לראות בזה שהשארתי כאן את השיר הזה, למרות שהוא קשה, למרות שהוא צועק הצילו, למרות שהוא מראה עד כמה אין לי חמצן וכוח, סימן חיובי איכשהוא, סימן שהאבן כן קצת מתפוררת, והדרך החוצה לכאב וליסורים כן קצת נפתחת, והחסימה קצת משתחררת, ואפשר לשתף ואפשר להוציא החוצה את הדברים הקשים הללו קצת ולהקל על עצמי קצת ואני מקווה שאני לא טועה ואני מקווה שאני לא מנסה לראות בכוח סימן חיובי במקום שהוא לא קיים, אבל גם אם כן - זה נותן לי תקוה. אביב.

התחפרות כל לילה להתחפר... להתחפר פן יפלו פצצות. התחפר כדי להציל את עורך. התחפר בחול. התחפר, אם יש צורך,בסלע. התחפר למען הנצחון הארור.

אבןל לעולם אינה נרקבת, אבן מתפוררת, מתאכלת, עם טיפה של מים ועוד טיפה, ועוד הרבה טיפות, בהן מושקה, אט אט, נקדח החור, נפער, ונפתח, ונותן לכל הרוע לצאת, להיזרק אל הפח. לא חייבים בכלל לתת לו להתפוצץ, אפשר פשוט לשים לזה קץ, ע"י שטיפה הגונה, של מים חיים, אהבה רחמים ורצון לחיות, רצון לשרוד, ולו רק למען האחרים. להבין שאני חשובה לאחרים, להבין שחשובים חיי הצעירים, לבנות ולשמוח, לגדול ולפרוח. להביא חיים חדשים ולהקשיב לרחשים. ובסוף להבין שאני, הכי חשובה ל...עצמי אז יש קצת סרחון נכון, אז מה? למה להפוך הכל לשממה? בכל מקום תמצאי משהו רקוב, לפעמים מרקיבים אותו בכוונה. לא בוכים על חלב שהחמיץ מחלב חמוץ עושים גבינה כי תמיד יש מחזוריות כזו בטבע, או בנפש האדם. כדי לפרוח, ללבלב, לא מספיק הצבע, צריך קצת זבל, קצת סירחון, וקצת יזע ודם. ואחר כך קוטפים ברינה.