Lala יקרה שלי...

היי ללה, השארתי לך הודעה, בהמשך למכתב מאתמול. אני מקווה שהיום את קצת פחות עצובה, קצת פחות מיואשת, קצת יותר מאמינה שיש מוצא... בכל מקרה- אני איתך. שיהיה לך קל... דפני

הי דפני! ההודעה שלך היא הראשונה שקפצה לי לעיניים וממש שמחה אותי:-) היום הזה הוא לא בהרבה יותר משמשח מאתמול, לצעי. קמתי הפוכה לגמרי. העייפות הורגת אותי. מחכה כבר לסוף היום שיבוא. בונה בראש תכנונים לשבוע הבא, לפני שאני נוסעת, לפחות יום אחד לקום נורמלי, לאכול במשך היום, לבלות זמן עם חבר שלי בלי לחשוש מארוחות במהלך היום. את צודקת בקשר ללאכול עם אנורקטית. ההשוואות זה לא משהו שקל להתגבר עליו. כל התיאורים שלך העלו לי כמעט דמעות בעיניים. זה כל כך מה שאני עושה. למה אף פעם אי אפשר לאכול פרוסת לחם שלמה? למה תמיד צריך לפרק אותה לגורמים ותמיד תמיד חייבים לזרוק את הקרום הקשה. פעם היה לי ערך לאוכל. לא יכולתי לזרוק. עכשיו זה נעלם. אני יודעת שרק במסעדות יוקרה אני משתדלת לא לתת לזה להפריע - גם יקר וגם טעים :-) אבל, התקציב לא מאפשר לבקר שם הרבה, אז הרבה מאוד קרום של לחם הולך לפח בינתיים... לגבי הייאוש... זה לא שאני לא מאמינה לגמרי שיש מוצא. הוא פשוט שוב נראה לי לא ריאלי. משהו שלא באמת יבוא ממני. אולי בגלל אילוצים - רצון להביא ילד. מה שעוד מפריע לי וזה מה שכתבתי כאן אתמול - זה הפחד מהתחברות אל הגוף. המחסום הזה שכל כך קשה לי לעבואותו. זה משהו שמלווה אותי מהילדות. תמיד נגעלתי מהגוף. דווקא עכשיו אני הרבה יותר מרשה לעצמי לא להתבייש בו. אבל זה רק מבחוץ, בפנים אני מרגישה ניתוק מוחלט. וכן, אני יודעת שהגוף הוא חלק ממני. זו אני (ואולי הנשמה כן קיימת, אבל גם היא באה מהגוף). אני מנהלת כאן מן דילמה עם עצמי :-) דפני יקרה, אני באמת מוכנה לקחת ממך את העזרה שאת מציעה כאן, אבל אני לא ממש יודעת בעצמי איזו עזרה אני צריכה! כולם אומרים לי שהנסיעה לסין תעשה לי ממש טוב. אני מהנהנת, אבל בפנים פוחדת. פוחדת להרוס. פוחדת להתגעגע. פוחדת להרגיש לבד, אפילו שאני טסה עם חברות. אולי אני פשוט פחדנית :-) וכן, פוחדת מהאוכל - הלא מוכר, מחוץ לבית...פוחדת מלהרוס לחברות שלי את ההנאה, שלא ידאגו לי. כל כך הרבה פחדים מדבר כל כך אדיר ומשמח. האם זה הטבע של האנורקסיה? לחיות בפחד? פפפפפפפפפפ...... אני חוזרת לעבוד ואציץ לראות אם יש משהו ממך, משהו ששוב יעלה לי חיוך:-) שיהיה לך יום טוב!!! ללה