יש תקווה?

לשרה, לדפני, שישי שבת היו קשים ביותר. האכילה המופרזת (גם ליד בני משפחתי), ההקאות התכופות (גם כשאין מה להקיא), ההתכנסות בעצמי, הרצון להיות לבד עם המחלה שלי, הצורך להסתלק ולא לשתף, לישון ולא לקום, להחבא מכולם, כל אלה המחלה שלי. לא היה לי רגע מנוחה. הבקרים היו טובים יחסית אולם כל דבר קטן מרגיז, כל דבר שקצת מציק, כל החום הזה, כל כבדות הציפיה לשבוע הבא, כל אלה התישו אותי וגרמו למפלצת להתעורר בהפרשי זמן קצרים. ציפיתי (משהו) לשישי שבת שקט אולי, כתבתי כאן שאני חוששת ואולם ציפיתי. לא תארתי לעצמי שיהיה עד כדי כך רע. היו לי ימים רעים. חשבתי לעצמי, הרי כל כך הרבה שנים אני חולה בבולמיה. היו תקופות שכן, כן הצלחתי איך שהוא להפסיק להקיא ולשמור ארוחות בבטן, כן , שמרתי. והפעם, הפעם היא הקשה ביותר. אינני זוכרת תקופות כל כך קשות של הקאות ריקות, אלימות, חזקות, נפשיות, פוגעות פיסית נפשית. אולי משום שהתחלתי טיפול???? אולי משום שהמחלה עכשיו מרגישה את הרצון להיפטר ממנה? אין לי תשובה. אני עצובה. כל עצובה מעצמי. הדבר היחיד שאני רוצה זה לישון ולקום בבוקר בריאה. אפשר? ואם לא, אז לא לקום. רחלי

רחלי, יש תקווה!!! ואותה, אסור לאבד. נכון, זה כואב וקשה, אך תהליך ההחלמה שווה הכל. שיהיה לך שבוע קל ככל הניתן, טלי פרידמן

היי טלי אין לי מושג איך אעבור את הלילה. את יום ראשון ועד שני בבוקר. (פגישה מס' 2). אני רוצה להגיע ליום הראשון הזה היום שבו לא אקיא. זוהי המטרה הראשונה שלי. יום אחד לבן. לא שחור, לא אפור - לבן. וזו אולי תהיה ההתחלה? מי יודע. אני קוראת ספר שהפסיכותרפיסטית שלי המליצה עליו - נשים אוכלות עצמן - את בוודאי מכירה. ואני כל כך מזדהה וכל כך מבינה את ההרס העצמי. את ההרס של המחלה פיסית ובעיקר נפשית. ולמה איני יכולה להפסיק להקיא הרי הכל כל כך מובן לי בתיאוריה. כל כך קשה לי עם עצמי - מדהים. רחלי תודה על ההתייחסות ועל הניסיון לעודד.

רחלי כל ההקאות המרובות וחוסר השליטה יותר נובעות מתוך ההתמודדות היום יומית שלך עם ההפרעה. עכשיו יותר חשוב לך עכשיו הגעת לנקודה בה את באמת רוצה להיפטר מההפרעה ולא פשוט. אני זוכרת בעצמי כשהכל התחיל לעלות מבחינה נפשית ההקאות גדלו. זו הדרך שלך להתמודד עם הדברים. ההקאה היא דרך ההתמודדות שלנו מול הדברים, ועד שלא לומדים לדבר בצורה אחרת יהיו הקאות אך הן תפחתנה. ובסופו של דבר יעלמו. אצלי כל שחשבתי שאצליח לעבור את היום ללא אכילה של בולמוס והקאה וככל שחשבתי על הטריגר הנוראי בית היו הקאות. לי בכל מקרה עוזר לחשוב כמה שפחות על היום שיבוא - על הסוף שבוע בבית היומיים בהם האוכל נגיש בצורה זוועתית. ואולי עכשיו עדייןנראה לך שזה בילתי אפשרי לא לחשוב על זה אך אפשרי הדבר!!! קצת תיקווה והרבה אומץ נחוצים כאן. יש לך את האומץ כי לא פשוט לומר את המילה המקוללת הפרעת אכילה - בולימיה ולא פשוט להתמודד איתה אצל הפסיכולוגית. רחלי - אנחנו כאן בישבילך. וכשאת רוצה להקיא - הקיאי למחשב את הכל. שיהיה לך שבוע טוב עם כמה שפחות הקאות:-) שרה