לרחלי

הייייי כרגע מרוב שהדמעות מכסות את עיניי אני מקווה שאין שגיעות, כן תודה לך על מכתבך אני מרגישה כמו שיבנת דחויה מעצבנת ויותר גרוע אני רוצה לרצות אנשים מרוב פחד של דחייה ואז אני ממש טובה אלייהם נותנת להם הרגשה שהם יכולים וזה בסדר לדרוך אליי ההתנהגות הזו מעצבנת אותי היא פשוט לא אל שליטתי אני מרגישה ממש רע אחר כך אפילו קשה לי לרשום את זה בדיקנות אני ממש ממש ממש מתחנפת אלייהם שזה כבר מגעיל אנשים לא אוהבים את זה וגם אני לא אוהבת את זה לאחר שאני מתנהגת כך אני מרגישה שהשפלתי את עצמי ואז אני מרגישה עם עצמי רע אני לא יודעת אייך להפסיק עם זה והכול בגלל הפחדים של הדחייה שיחשבו משהו רע או שאני מגעילה ב ב ק ש ... אני כבר במצב נפשי כבד עזרי לי מה היית עושה במקומי????? יש אנשים במצבי?1!אני לא חושבת...אוהבת אותך נטעלי

היי נטעלי אני - את בצעירותי. ממש כך. החרדה מפני הדחיה, הדרישה האין סופית לתשומת לב, הרצון לקבל אהבה וחיבה מהסובבים, להרגיש תמיד בסדר. כל אלה גם אני . כך הייתי. בדיוק. את יודעת, ניסיתי להיות כל כך טובה, שאנשים פשוט ניצלו אותי (גם היום לפעמים יש לי את ה"לצאת מגדרי כדי שיאהבו אותי"). זו הרגשה נוראית. זו הרגשת השפלה שאין כמותה ולכן אני כל כך מזדהה איתך. אני כותבת על תקופת הילדות, על תקופת התיכון, תקופת הצבא וגם אחרי, קצת - אז התחלתי טיפול פסיכולוגי בפעם הראשונה - פסיכולוג שלא ממש ידע מה לעשות איתי. היום - כפי שכתבתי אתמול, אני מטופלת אצל פסיכותרפיסטית - ומנסה להתגבר בדיוק על אותן בעיות, כאשר היום אני מודעת היטב לכל אלה. אני עצמי עובדת כרגע על כל אלה. אני רק יכולה לכתוב לך שאת זקוקה למטפלת מקצוענית, טובה, אמינה, שתבדוק איתך מאיין נובעת ההתנהגות, או הצורך הזו באהבה האין סופית, שתוביל אותך ותדריך אותך בדרך בטוחה להתגבר על כל אלה. אני איתך. אני מרגישה מחוזקת כאן. ושמחה שאת משתפת אותי. שלך רחלי

ראיתי שאת כאן עכשיו... מקווה שעוד לא הלכת. רציתי רק לשאול איך עבר היום, איך מצב הרוח, ובכלל... אני כאן עכשיו. אם תרצי לשתף, אני אשמח! דפני.