אין לי עם מי לדבר

זה כבר שנתיים וחצי שאני סובלת מתסמונת פוסט טראומטית. התופעות של התסמונת הזו מובילות אותי לייאוש פעמים רבות. לכן אני נוטלת תרופות פסיכיאטריות ומקבלת טיפול בשיחות. השבוע האחרון שעבר עליי היה שבוע עם שיפור בהרגשה הכללית אך כשלמעשה בפועל דברים לא הסתדרו לי, בעיקר בתקשורת עם המטפלים שלי בתקשורת שלי עם המשפחה שלי והיום שוב נפלתי לייאוש גדול וכואב שמעלה בי זעקות נפש עצומות אותן אני לא משמיעה לאיש וכמו תמיד שומרת את הכל בפנים. אני לא משתפת את המטפלים שלי ברגשות שלי, מכיוון שהם אינם מבינים אותי. אינני יודעת מה הם חושבים כשאני מספרת להם מה עובר עליי, אבל אני מרגישה מן מחיצה בלתי נראית ביני לבין הפסיכולוגית שלי, מחיצה שקשה לפסיכולוגית לעבור אותה ולראות את הדברים מנקודת המבט שלי. עקב כך, אני משמיטה הרבה דברים שאולי הייתי אמורה לספר לה עליהם. לפעמים כל כך רע לי ואין לי עם מי לדבר. הפסיכולוגית שלי יכולה לראות אותי רק פעמיים בשבוע בשעות קבועות מראש. הקשר שלי עם החברות שלי נותק בעקבות טראומה שעברתי. עם החבר שלי אינני יכולה לדבר - א) כי אני חוששת שימאס לו ממני ומהבעיות שלי וינטוש אותי, כשאני כל כך תלויה בו רגשית. ב) כשאני מבקשת ממנו משהו עבורי - אין לו זמן בשבילי או שהוא בדיוק צריך ללכת וכשהוא מבקש משהו ממני אני עוזבת הכל ומעניקה את כולי רק לו. קשה לי. אני סובלת נפשית, פיסית, חברתית, מה לעשות? האם למישהו יש עצה?

במבי שלום, תנסי פה: http://doctors.msn.co.il/forums/list.php?f=66