לאורית ארנון

הייייייי מה שלומך אני מניחה שגם את לא היית כאן היום???? עברו אליי ימים קשים נכנסתי לדכאונות כמו תמיד מאותה סיבה רק אם משהו היה יכול לעזור לי??????.??.? אני מפחדת מהגיוס, זה נכון שכולם מפחדות אבל אני מפחדת מהעבר שהיה לי שהיה לי דברים כאלה דומים מפחדת שוב להיות סנובית אלהם,כי אני עושה זאת מרוב פחד שיכירו אותי וידחו אותי או שיכלו לפגוע ביי. מפחדת להיות לבד כמו תמיד אני עם עצמי מפחדת להרגיש תרגשות שלי שכול מילה שלי או התנהגות ישר ... מה יחשבו עכשיו מה יגידו, וישר עולה לי המחשבה השלילית. אני לא מצליחה חיובית אפילו שאני מאוד רוצה את חושבת שיש עוד אנשים במצבי??? בטח שלא!? ביי אוריתוש ולילה טוב

היי נטעלי אני כאן כבר זמן מה. לא אורית ארנון, אבל מצבך כל כך הזכיר לי את עצמי שאני הרגשתי צורך (בפעם הראשונה מאז שאני כאן) להגיב. ובכן, את אינך לבד. אני בטוחה שיש עוד במצבך - שמרגישות פחד מפני הגיוס, שמרגישות שמתנהגות כסנוביות" והכל תוצאה של בדידות, פחד וכו'. אני כותבת לך משום שגם לי קראו סנובית כשהייתי בתיכון - לא היו לי חברות רבות, לא שוחחתי עם רבים, לא הבעתי את דעתי, וכולם חשבו והכירו את רחלי "זו עם האף גבוה בעננים". הם רק לא ידעו באיזו מצוקה הייתי. לא הייתי מודעת לכל הפחדם שלי, לא הייתי מודעת לזה שאני כל כך פגיעה. בדיעבד, רק שנים רבותלאחר מכן, הבנתי שהייתי זקוקה לטיפול פסיכולוגי. וכאן הכוח שלך. בזה את שונה ממני ובוודאי מאחרות. את מנתחת את מצבך בבהירות, בחדות, ומודעת לכל הסימפטומים של הבעיה. וכאן הגדולה. נטעלי, אתמול כתבתי שאין לי כוחות לאמר את דעתי, לעודד ולתת מעצמי. אני בעצמי התחלתי טיפול אצל פסיכותרפיסטית בעניין בולמיה - הפרעות אכילה. אני שואבת מכאן המון כוחות מעודדים, אני כאן כשאני צריכה וזקוקה וכאן אני מרגישה שאני לא לבד. אז אני איתך. רחלי