לדפני, אביב, חברי הפורום

היי אינני רוצה לשאול שאלה, רוצה רק לשתף. אני מודה מראש על הקריאה. ובכן, עבר יום שלם מאז הפגישה הראשונה שלי אתמול, ופגשתי את השד שלי רק פעם אחת (X3) לא נורא זה מקרה טוב. אני דווקא די מרוצה. הסיבה העיקרית שהקאתי כל כך מעט היום היא שלא ביליתי היום זמן רב בבית. החלטתי להנות עם ילדיי ולתת למחלה לנוח. (אני בטוחה שתחזור ובגדול - ללא כל ספק). אני חייבת לספר לצערי, כי כל הבוקר אכלתי בטירוף וכמובן שחיכיתי בקוצר רוח לנסוע הביתה ולהוציא את כל הגועל (מהעבודה, מהלחצים, מהבדידות המוכרת מהכל), כמובן שאף לא אחד הבין מדוע אני נמהרת כל כך. (רק שהשד לא יברח לי). ההחלטה הכי טובה שהחלטתי היום היתה להיות עסוקה בעניינים שאינם קשורים במזון כמו - לבלות בחדר עבודה, לשוחח בטלפון עם חברה (שעה וחצי) כמו להכנס למחשב ועוד מעט ממש עוד מעט ללכת לישון עם התלבטות אם לתת לבעל הקרניים האדומות לצאת או לא. אז אני בינתיים כאן, מסתובבת לי מנסה לשאוב עידודים מהחזקים ממני. רחלי

רחלי. כל הכבוד שלא הקאת הרבה היום! אני מבינה מזה שהתחלת טיפול? בעלך יודע? נכון השד עדיין קיים אבל כל יום בלי הקאה או מספר הקאות מופחת הוא עוד ניצחון בשבילך!!!! בעית הבית מוכרת לי מאוד. אצלי הרבה בולמוסים התפתחו בבית. הכי טוב למצוא פתרונות במקומות אחרים להעסיק את עצמך בצורה אחרת. ומה עם דיאטקאנית?? ושוב כל הכבוד!!!!!! שרה :-)))))))))))

היי שרה, תודה שקראת וענית (אני עדיין לא מודה על העידוד רק כשבאת תהיינה תוצאות) אכן אתמול התחלתי טיפול. היה לי יום כל כך קשה אתמול, ממש השתדלתי לא להכנס למערבולת של רחמים עצמיים וכו'. לכן החלטתי היום לבלות עם ילדיי בקניון. הם משגעים ומשכיחים ממני את מצבי (קצת). לגבי האם הבעל יודע, ובכן, זה עניין כל כך קשה - את יודעת, הוא בגדול יודע על הפרעת אכילה אבל שמתי לב שכל כך קשה לו להתמודד עם הבעיה הזו שלי , הוא חסר אונים ממש, אז אני לא מספרת והוא לא ממש שואל. הוא יודע כמובן על הטיפול אצל הפסיכותרפיסטית הוא מבין שהביעה גדולה מכדי לפתור אותה לבד. ולגבי דיאטיקנית, הלכתי שנים רבות לנותנות עצות ומתכונים לדיאטות. כרגע לא הכנסתי שום גורם נוסף מלבד הפסיכותרפיסטית שלי. ברגע שתמליץ ללכת לאיש מקצוע נוסף, אעשה זאת. אני עדיין מקיאה, אני עדיין מבלה זמן רב בזלילות חסרות רחמים. אני עדיין מבלה בלהקיא. כולם כתבו לי כאן שזו ההתחלה וההתחלה היא כזו. יש לי שתי אפשרויות או להאמין בזה או להאמין במחלה - החברה שלי השד שלי, שממנו כפי הנראה התייאשתי. רחלי

היי רחלי, קודם כל, שמחתי לשמוע! טוב שיש לך את היכולת להתגבר על הדחף, גם אם זה רק לפעמים,, ולהחליט שאת עושה משהו אחר במקום. השליטה לא נרכשת ביום אחד, אבל חשבי על זה שהיום קידמת את עצמך בעוד צעד לקראת המטרה. אני לא יודעת אם זה יכול לעזור- אבל נסי את זה: נסי לדמיין כמה גאה תהיי אם תלכי היום לישון בלי לתת ל"בעל הקרניים האדומות" לחרוץ מולך את לשונו הארוכה... איזה הישג זה יהיה! חשבי על כך שרגעי האובססיה עתידים להצטמצם, ולעומתם רגעי החופש מהמחלה ילכו ויתרבו. דמייני כמה דברים מהנים תוכלי לעשות בזמן שיתפנה לך, זמן ש"מתבזבז" עכשיו על אכילה והקאה... המאבק אמנם ארוך, אבל כדאי לסגל הרגל לתת לעצמך קרדיט על ניצחונות קטנים בדרך: יום בו הקאת פחות, ארוחה שהצלחת לשמור בבטן ולא להקיא, רגעים בהם הצלחת לא לחשוב על אוכל... אני גאה בך. אני מעריכה את המאמץ שעשית, ואת ההישג שהשגת... ואני מאמינה בך! דפני

היי דפני תודה שקראת וענית, שמחתי שהגבת וגם התגעגעתי לדברים שאת כותבת, את כל כך יודעת לעודד ולרגש. הוספתי סימן שאלה בסוף ה- 3 נקודות, כי את יודעת, מהדברים שכתבתי אתמול ובאופן כללי, קשה לי להיות אופטימית, היום הקאתי מעט אבל מי יודע מה צופן המחר, זה הפחד האמיתי שלי המחר, איך אתמודד עם .... ולכן סימן שאלה. אני מקווה שעם הזמן הספקות וסימני השאלה יהפכו לנקודה אחת בהירה - החלמה. את יודעת דפני, את מאמינה בי יותר ממה שאני מאמינה בעצמי. (אני חושבת שכתבתי משהו על זה אתמול, על זה שכשרע, כשקשה באמת, הכי קל לי לעשות זה לקום וללכת ולא להתמודד עם הבעיה. זו אני, חלק ממני. אולי חלק מהמחלה. רחלי