יאוש עמוק מעצמי -

אני כל כך מיואשת מעצמי. הרי קיוויתי שאגיע הביתה ואולי אהיה שלווה יותר, נינוחה יותר, לא אפנה למזון, לא אוכל באובססיה, ועוד לא נכנסתי הביתה ואני כבר מדמיינת לעצמי את החיפוש אחר המזון. סיר מלא ספגטי, שניצלים של הילדים, חגיגה. לא חכיתי למזוג לעצמי אפילו לצלחת. פשוט אכלתי באובססיה מהסיר, מקערת השניצלים אל תוך פי וכמובן, הדיאט קולה שעוזרת לי כל כך להקיא. אני מכורה איזה יאוש, עמוק, שחור, ואני אחרי פגישה ראשונה עם הפסיכו'. מה לעשות?????????? עצוב לי מעצמי , שחור לי אני מיואשת מעצמי רחלי

היי רחלי, פספסתי אותך בכמה דקות, כי הרגע כתבתי לך משהו למטה. כשכתבתי זו הייתה אזהרה "תיאורטית", כדי לנסות להקל על המכה אם תבוא... והנה זה הופך רלוונטי. רחלי, ההקאות לא יפסיקו מיד, איש אינו מצפה לכך! את משתמשת בהרגל הזה שנים, זה הפך לטבע שני... אי אפשר לצפות להיפטר מהרגל מושרש כל כך בן לילה!! תני לזה קצת זמן... ומה המצב כעת? המצב הוא שעברת פגישה ראשונה , שהיא לרוב פגישת היכרות בלבד. נפגשת עם המטפלת, סיפרת קצת על הקשיים. דבר עדיין לא השתנה, שום נושא משמעותי עוד לא נותח ונבדק לעומק... אבל את כבר מצפה להשאיר את הבולימיה מאחורייך. עכשיו, כשופטת מהצד, מה דעתך: האם זה נשמע לך סביר?? רחלי, אמנם קשה לחשוב שהסימפטום המוכר והמייאש הזה מגיע שוב, מיד אחרי שעה טיפולית - כאילו לא עשינו כלום... זה מתסכל, וזה עלול לייאש. אבל זו אינה דרך טובה להסתכל על המצב. התחלת היום מסע ארוך, שידעת שיהיה קשה וממושך. פסעת את הצעד הראשון, וכבר את מביטה אל האופק ונאנחת עד כמה הוא רחוק, וכבר את בטוחה שנכשלת, שאיכזבת, שאת לא מסוגלת... והרי בשלב הזה, היחידה שציפתה מעצמה להותיר את המחלה מאחוריה היא את!! לא נכשלת. לא איכזבת. עשית צעד. מחר תעשי עוד צעד. מחרתיים עוד אחד... ועם הזמן, תוכלי לכת מהר יותר. עם הזמן, תוכלי לחוש את האדמה תחת רגלייך, אולי אף להנות מחלקים מסויימים של המסע... ובסופו של דבר, תהיי מסוגלת לוותר על המחלה, מתוך עמדת כוח, מתוך רצון, מהבנה שהיא אינה תורמת לך עוד. שום דבר לא אבוד. שום דבר לא סגור. רק החזיקי מעמד... דפני.

שלום רחלי. הייתי שם. לא הקאתי, אבל היו לי הרבה בולמוסים דבר שגרם לי לשנוא את עצמי. עם טיפול טוב - אפשר לשים אותם מאחור. אני יודעת שזה קשה לחכות, אבל כדאי. הדרך ארוכה אבל התחלת אותה. את תהיי בסדר - כי את רוצה בכך, ויש לך תמיכה. במשך הזמן תשאירי את המלחמה מאחורייך. כל טוב האלמונית

רחלי יקרה, חשבתי שזה עלול לקרות, ובגלל זה כתבתי את מה שכתבתי לך למטה, ועכשיו אני רואה גם את הייאוש, ויותר מרואה מרגישה אותו על בשרי. כשאני התחלתי לנסות להתמודד, הייתה פעם אחת שהגעתי לפגישת חרום אצל המטפלת שלי בהתקפת חרדה, בוכה בהיסטריה, ומתחננת לפניה שתעזוב אותי ושתתן לי ללכת ושהיאוש השתלט עלי ואין לי תקוה. וגם בנוסף אמרתי לה שכל מה שאני יכולה לחשוב עליו במהלך הפגישה, זה איזה סופר עוד פתוח, כי זה היה בלילה, כדי שאני אוכל כבר ללכת ממנה, ולקנות את המצרכים ל"חגיגה" שאחרי, וגם כמובן להקיא אותם. אז זה קרה גם לי, גם אחרי פגישות, וגם תוך כדי פגישות, שהצורך לבלוס ולהקיא צץ לו גם תוך כדי הטיפול. אבל זאת ההתחלה, ככה מנסים, באמת אי אפשר עוד בלי, כי עוד לא מצאת לך דרכי התמודדות תחליפיים. הבולמיה משרתת לך צורך מסוים, כמו אולי אם קראתי נכון את ההודעות שלך, חוסר היכולת שלך להתמודד עם אמא שלך, ובטח יש עוד דברים, ועד שלא תמצאי לה תחליף, עד שלא תרכשי לה דרכי התמודדות אחרות, כמו לדבר על הדברים, לכתוב עליהם, לצייר אותם או כל דבר אחר שמתאים לך, היא לא תלך. הבולמיה מקיאה החוצה את מה שאת לא יכולה לספוג ולהביע כרגע, אבל עם הזמן והטיפול תלמדי דרכים אחרות, תוכלי לדבר על הדברים, תוכלי לספוג, ותוכלי להוציא בלי לאכול ולהקיא. תני לזה זמן, יש תקוה, אני הצלחתי, וגם את יכולה, רק לא לוותר ולא להרים ידיים ולא להיכנע לייאוש. תהיי חזקה, לפחות בהתחלה, במובן הזה, שתמשיכי בטיפול, למרות הייאוש ולמרות שהתקפי הבולמוס וההקאה נמשכים, ותני להם לחיות לזמן מה ביחד, ואז תוכלי לנסות, ואז התכיפות של הבולמוסים תרד בהדרגה. גם עבר עלייך יום קשה, הפגישה הראשונה היא לא קלה, ועוד חשיפת כל הדברים הקשים והסודות הללו בפעם הראשונה, לא פלא שהקאת. רגשות כאלה קשים, ואת עוד לא למדת לעבד ולספוג אותם, אז הקאת אותם, אבל עוד תלמדי. בהצלחה, ולא לוותר, ולכתוב על הדברים, ולדבר על הדברים, בטיפול, בפורום, במחברת, בכל מקום שרק אפשר, כי זה מנקה ומשחרר קצת ומוריד את הצורך. שלך אביב.

לאביב אני ממש מרגישה את ההזדהות שלך איתי - את נוגעת בנקודות הכי עמוקות והכי רגישות אצלי את מתארת שהצורך לאכול באובססיה צץ - נכון ללא שעה קבועה, ללא זמן נתון מראש, לא ידוע כמה מזון יאכל, לא ידוע כמה הקאות תהיינה. הרי לא מדובר בהקאה אחת - הרי מדובר בלהקיא את כל הגועל - את השחור, את הרקוב מכל היום, מהעצבנות, מהבדידות, מהרוגז, מהכעס מכל אלה. ואולי אלה מושגים פסיכולוגיים אבל עמוק עמוק - העצבות והלבד. גם אצלי צץ השדון (כמו שדפני קוראת לו) וכמעט התפתיתי לאכול בבולמוס ואח"כ להקיא בשעת העבודה - המזל (ואולי לא) היה שאין כל כך פרטיות במקום העבודה, כך שלא יכולתי ללכת להקיא וויתרתי לאחר התלבטויות בלית-ברירה. אני כל כך עייפה, לא הצלחתי להרדם אתמול בלילה מרוב מתח. והנה היום עבר לו ומרגישה ריקנות משהו - הציפיה, העשיה, הלא סיום (שהרי זו רק ההתחלה) ולא האכזבה מהטיפול ועכשיו גם לא האכזבה מעצמי, רק הרצון להעלם - לישון ולא לקום לזמן מה. אולי באמת לנוח ולעשות סדר בדברים לכשאתעורר. אז אני אומרת לילה טוב, חלומות פז והרבה שלווה. רחלי