התהום השחורה של הבולמיה - תקווה?

שלום לדפני, לאביב, לטלי פרידמן ולד"ר אבני פגישה ראשונה - אמרתי את זה "אני בולמית - זקוקה לעזרה דחופה". זהו קפצתי למים והתחלתי לשחות? לא יודעת אם אני שוחה עדיין , בוודאי מפרפרת, מתה מפחד ממה שעומד לקרות, אבל תקווה? אולי. היתה פגישה של שעה, העליתי את העניין, סיפרתי על הקשיים, על הלבד שלי, על הבדידות שלי, על האכילה שלי, והאמת היא שלא בהקאות יש לטפל אלא באכילה האובססיבית יש לטפל - וזוהי הבדידות הגדולה שלי. שבוע הבא פגישה שניה. אינני יודעת אם אני מצפה לזה, אם אני רוצה בזה מאוד, אבל לנסות - אני מוכרחה. שלכן/ם רחלי

רחלי, ברגע שאמרת: "זהו, אני בולימית" את עשית דרך ארוכה!!!!!!!! ואת חייבת לחשוב שזה מה שיעזור לך. כלומר: לחשוב חיובי ולהגיד: "כן, אני אצא מזה. זה יהיה מאוד קשה, אבל אצא מזה!!!!!!" עדי

עדי אני בולמית - וזקוקה לעזרה - אין לתאר כמה פעמים שיננתי לעצמי את המשפט הזה. ממש שטיפות מוח. ואמרתי מסתבר שהבולמיה האכילה הכפייתית היא בעצם הסימפטום, סימפטום לבעיות האמיתיות שלי. הפסיכות' שלי אמרה לי שהדרך ארוכה. שזו רק ההתחלה. אי אפשר להתגבר על בעיות קשות שמלוות אותי שנים רבות כל כך בפגישה שתיים או שלוש. בינתיים אני בעבודה והפחד הגדול הוא לחזור הביתה. שלך רחלי

היי רחלי, אז זהו, עשית את הצעד הראשון. אמנם המסע רק החל, הדרך עודנה ארוכה - אבל בצעד הראשון הזה אין להקל ראש. קשה היה להניע את עצמך מהמצב הבולימי, שאליו התרגלת ועמו את חיה כבר זמן רב. אך כאן היא התחלת השינוי! אני יודעת שקל להיסחף לציפיה שהנה, התחלתי טיפול, אני משקיעה בו זמן וכוחות - המצב ח-י-י-ב להשתפר!! ואם זה לא קורה מיד, באה האכזבה הגדולה ועמה הפיתוי לוותר, להרים ידיים ולומר לעצמך "טוב, אולי אצטרך ללמוד לחיות עם המחלה. אני מקרה אבוד, גם הטיפול הזה לא פועל..." . וזה לא כך. כפי שכתבה לך אביב - תהליך ההחלמה הוא הדרגתי, מכאיב ורצוף מכשולים. סביר להניח שיהיו נפילות. סביר להניח שתמשיכי להקיא- לפחות בהתחלה, ואולי גם יותר מכך. אבל חשוב שכשזה קורה תזכרי את האזהרות שלנו. שתדעי שזה צפוי, זה שכיח, וזה בוודאי לא אינדיקציה לכשלון!! ועוד משהו: בעצם חשיפת הסוד הגדול, את כבר לא נאלצת להתמודד לבד עם הכאב הזה. יש לך את המטפלת, אותה את יכולה לשתף כשקשה, לה את יכולה לבכות כשרע, ממנה את יכולה לשאוב ניחומים ולהירגע - כשהפחד משתלט ונדמה שהוא מאפיל על הכל. היא שם בשבילך... וגם אנחנו. בפורום נוצרים קשרים איתנים בין המשתתפים (הקבועים, לפחות), ותמיד אפשר למצוא כאן אוזן קשבת, מטפל איכפתי או חבר דואג, והמון המון תמיכה. אני שומעת את ההיסוס לגבי ההמשך. אני רואה שאת לא ממש מתלהבת, בלשון המעטה... ועדיין, אני חושבת שכאן טמון המפתח. כאן טמון הסיכוי שלך להתגבר פעם על השדים האלו, השולטים בחייך, הגורמים לך לענות את עצמך כך. בבקשה, תני צ'אנס אמיתי. וגם אם אין כימיה בינך לבין המטפלת הנוכחית, חפשי אחרת ונסי שוב. אל תתני לסיכוי לחמוק. אל תאמיני לקול המפתה, הלוחש לך לפעמים שאת לא באמת חולה, שאת שולטת בזה, או שאת יכולה להפסיק ברגע שתרצי. כי זה לא כך. השליטה כבר מזמן לא בידייך, כרגע המחלה נמצאת במרכז, שולטת. ובשבילה, את מוותרת על חלקים הולכים וגדלים של תחביבייך, של חברייך, של הנאותייך... של חייך!! אני מקווה שהפגישה הבאה תהיה מוצלחת יותר. בכל מקרה, אשמח אם תמשיכי לכתוב לי, לעדכן, לשתף קצת במה שקורה... שלך, דפני.

היי דפני אכן אני כולי פחדים והיסוסים. הפגישה היתה קשה אמנם אך מוצלחת. יש לי מטפלת שהכרתי עוד קודם. מטפלת מקצוענית ומקצועית שמכירה אותי. היא נתנה לי חומר למחשבה, הרי הטיפול הזה הוא אכן הטיפול הראשון בבולמיה, אך בעבר טופלתי אצל פסיכולוגים למיניהם (לא בנושא זה) שלא ממש ידעו איך לעזור לי וההפסקות בין טיפול לטיפול היו ארוכות המצב הלך והחמיר. הפעם בעזרת הפורום ומשום שכל כך קשה לי להתמודד עם מחלה ומשום שאני כל כך פוחדת על משפחתי ועוד מליון סיבות החלטתי לנסות דרך אחרת. המשפט הראשון היה "אני בולמית - אני זקוקה לעזרה דחופה" ו"המשפט השני היה הלוואי ואמא תמות". (המשפט הזה כפי הנראה הבשיל אצלי בתת מודע ופרץ החוצה בכל עוצמתו) הרי לא תכננתי, לא חשבתי, ולא ידעתי שאת זה אומר. אני חושבת שכאן זה מתחיל - הכאב מאמא הכאב מהבית, הבדידות הקשה (גם עכשיו ברגע זה), חוסר האונים להתמודד עם מצבים מסויימים. ועוד. המון המון קשיים שהסימפטום שלהם הוא הבולמיה, האכילה הכפייתית. אני קוראת כאן על הכותבים וחושבת לעצמי שיש לי המון מה לומר להן, לכתוב להן את דעתי, אבל מרגישה שאין לי כוחות לעודד. אני שואבת מכאן וזקוקה לכל פיסה קטנה של תשומת לב, של עידוד. דפני, אני מעריכה את תשומת הלב. אני שואבת מכתיבתך כוחות אני בטוחה שאכנס לכאן ואשתף אותך ואת הפורום במצבי כי אין לי מלבדכם, אני אמנם פסימית, אבל לא אוותר. יש לי מטפלת משגעת. היא חיבקה אותי וחייכה אלי כשנכנסתי ואף לא לרגע הסירה מעלי את עיניה, בחנה, שאלה, הגיבה, היתה מעורבת בכל שלבי השיחה. רשמה לעצמה נושאי מפתח. להתראות רחלי