הפסד טוטאלי להפרעת האכילה שלי

האמת שאני לא ממש יודעת למה בכלל אני רושמת את זה. מבחינתי שום דבר כבר לא יעיר אותי מהסיוט שבו החלטתי לחיות. אני חיה עם הפרעת אכילה כל כך הרבה שנים שאני לא מכירה את עצמי ללא המחלה הזו. הבעיה היא שאני לא יודעת איך להפסיק להיתמך במחלה. אני נמצאת בטיפול והייתי כבר בטיפול הנוגע ספציפית להפרעת האכילה. אבל האמת ששום דבר ממש לא עוזר לי. אני יודעת את כל הסכנות המלוות את המחלה וכבר חלק מהן דבקו בי. אבל, זה כנראה חזק ממני ותמיד מצליח להפיל אותי שוב. האם אתם מכירים דרך יעילה להתמודד עם הפרעות אכילה. כל כך הרבה מדברים על זה. הלב שלי נשבר מלקרוא בפורום הזה על כל אלה שהמחלה נגעה בהם. מה עוד ניתן לעשות??? בבקשה תגידו לי!! האם באמת הכל רק תלוי בי וברצון שלי להחלים? או שמא זה מעין פגיעה מוחית שלא ניתן לשלוט עליה מבפנים ודרושה המון התערבות חיצונית (של מטפלים וכדורים).

אני מאמינה שכתבת את המכתב למרות שמבחינתך זה נראה אבוד, שנדמה ששום דבר לא יעיר אותך מהסיוט. כתבת אותו בגלל שאי שם נותר איזה חלק שמאמין . נותר שביב קטן שמקווה שישנה דרך, ונותרה טיפ-טיפת תקווה... אולי בכל זאת זה אפשרי... ק, יקרה, זה אפשרי! אולי קראת את ההתכתבות שלי עם רחלי, כתבתי שם כמה דברים על ההיסטוריה הארוכה שלי עם אנורקסיה. הייתי אנורקטית 11 שנים, החל מגיל 15. המחלה נבנתה לתוך זהותי, הייתה המרכיב הדומיננטי בי. לא יכולתי - גם לא רציתי- לזהות את עצמי בלעדיה. היא היתה הכל, העולם סבב סביבה. לא היתה חשיבות לחברים, ללימודים, לעבודה או לבילויים. הנאות היו דבר מיותר. אוכל הפך לאויב. ספורט הפך מהנאה לכפייה. הדיכאון והייאוש נעשו מוכרים מדי, החיוך הפך זר לי לחלוטין ... קשה לחיות במציאות הרודנית של הפרעת אכילה. קשה, מכאיב, ומייאש. כי לרודנות הזו אין גבולות, כי הבור הזה הוא ללא תחתית, וככל שאת מתאמצת יותר להשביע את רצונה, כך הולכות וגדלות הדרישות. לפעמים קשה להאמין שיש דרך החוצה. יש משהו אמביוולנטי, יש בנו איזה חלק שעם כל רצונו להבריא - אולי רוצה לחשוב שזה בלתי אפשרי: אמונה כזו פוטרת מהצורך להתאמץ, מהקושי להילחם. אמונה כזו משכנעת אותנו שממילא זה אבוד, חלף זמן רב מדי, צברנו פער גדול וההפסד רב מכדי שאפשר יהיה להשלים... אבל זו אינה אמת. זה עיוות האמת , השתקפות המציאות בעיני המחלה. אפשר להחלים, גם אחרי הרבה שנים. אפשר להחלים, גם אם את לא מכירה ולא זוכרת דרך אחרת לחיות. אפשר, וצריך, ומוכרחים לנסות - ולו רק מפחד האלטרנטיבה השניה, האיומה, שמשמעותה לחיות, (ליתר דיוק לא-לחיות ) את שארית חייך כבולה, נחנקת, משרתת בנאמנות את המחלה... במשך זמן רב במהלך מחלתי שנאתי כשדיברו איתי על רצון ונחישות. באיזשהו מקום רציתי להאמין שזה חזק ממני, שאין לי שליטה על זה, שאני לא מסוגלת להילחם בזה. היום אני יודעת שאפשר. ראיתי הרבה דוגמאות לכך: גם בפורום, גם מבין חברותיי, וגם אני עצמי... והיום אני גם יודעת שלמרות הפחד העצום, הדיכאון שצובע הכל בשחור והנטייה להיצמד לבטוח והמוכר אפילו אם הוא גורם סבל - - - למרות כל אלו, ההחלמה היא הדרך היחידה לחיות, והיא שווה כל מחשבה, כל דמעה וכל טיפת מאמץ שהושקעו בה. אני לא יודעת אם מקור הפתולוגיה הוא פגיעה מוחית. אני מניחה שיש תהליכים מוחיים - פיסיולוגיים וקוגניטיביים - שמשתנים, בין אם בעקבות המחלה ובין אם הם היו הגורם לה. אבל מבחינתי, תרופות אינן דרך "מלאכותית" להחלים. אין שום טעם להתאמץ לצאת מזה בלי תרופות, בדיוק כפי שאין טעם להתאמץ להתגבר על דלקת ריאות בלי להזדקק לאנטיביוטיקה. מה היתרון? למה להקשות? העיקר הוא להתחזק, להילחם, לנצח ולהחזיר לעצמנו את השליטה בחיינו. ואם תרופות יכולות לעזור - מה טוב! ק' יקרה, אל תאבדי תקווה. אני לא מאמינה בקטגוריית ה"אבוד", אני מתנגדת בתוקף לכניעה לייאוש. גם אם לעתים הכניעה הזו מפתה, כי כואב מדי, כי קשה מדי, כי רוצים קצת לתת לעצמנו ליפול, לנוח... אז נופלים קצת, אוזרים עוז, מגייסים את כל הכוחות וקמים שוב. לא מוותרים. לא נכנעים. אני לא יודעת אם הכרת כבר את טלי פרידמן, הנמנית על הצוות המקצועי בפורום. טלי אמרה לי משפט חכם, בתקופת הייאוש שלי כשנואשו ממני ומסיכויי להחלים והגדירו אותי כאנורקטית כרונית. היא אמרה לי אז, שהיא לא קונה את הייאוש, היא לא מקבלת את המושג אנורקטית כרונית. מקסימום מתמודדת כרונית...!! את המשפט הזה אני רוצה להעביר לך. כתבתי הרבה, ואולי בוטה. חשבי על הדברים. קראי אותם שוב, גלגלי במוחך את כל האופציות (ואני מדגישה: את כ-ל האופציות, לא רק את השליליות שביניהן!). נסי להאמין לי שזה אפשרי, למרות שרוב הזמן זה נראה כל כך רחוק ובלתי מושג... ואם תרצי לשאול משהו, להתייעץ או סתם לשתף - אני כאן. דפני.

בוקר טוב, ראיתי את ההודעה שלך מוקדם יותר, והאמת היא שניסיתי להתעלם ממנה, בגלל שאני קצת חשדנית לגבי הודעות כאלה לאור הימים האחרונים כאן בפורום, אבל בסוף לא הצלחתי, וזה בגלל המשפט שלך שאמר "הלב שלי נשבר מלקרוא בפורום הזה על כל אלה שהמחלה נגעה בהם". אני חושבת שאת טועה. אני חושבת שדווקא כאן בפורום את יכולה למצוא דוגמאות "וירטואליות" אמנם, אבל מאחורי כל דמות וירטואלית שכזאת, עומד בן אדם, של אנשים שניסו להילחם והצליחו. הפרעת אכילה היא בעיה מסובכת, לפעמים נדמה לנו שהיא הצליחה להשתלט עלינו, שאנחנו כלואים בה, שאין לנו כוחות נגדה, שהיא הביסה אותנו. אני הייתי במקום הזה, בתחושות הקשות הללו של יאוש, של הרמת ידיים, של החלטה פשוט לחיות למות עם זה כמה שאפשר, עד שאי אפשר יותר ואז למות. אבל אפשר לצאת מזה. הדרך היעילה שאני מכירה היא דרך שמשלבת את כל הדרכים כולן ביחד. מה שעבד אצלי זה טיפול אצל מטפלת מקסימה, אבל זה לאו דווקא מה שיעבוד אצלך. כל אחד מוצא לעצמו את הדרך שלו, ולפעמים זה שילוב של כמה דברים ביחד. לפעמים צריך גם טיפול, וגם כדורים, וגם תמיכה קבוצתית, וגם טיפול דיאטתי, ורק כולם ביחד יכולים להילחם נגד ההפרעה. מה שבטוח זה שצריך טיפול פסיכולוגי בשלב הראשון, ומשם אפשר להמשיך להתקדם ולבדוק גם את שאר האופציות. מסיוט מתעוררים בדרך כלל בצעקה, בצרחה, כשהוא מפחיד מדי וכואב מדי. הבעיה בהפרעות אכילה היא שאנחנו מגיעים לשלב שאנחנו כבר לא מרגישים, היא כבר אוטומט, כבר כל כך מושרשת ומוטבעת אצלינו שהיא חוסמת את הפחד והכאב ואת שאר הרגשות. אצלך עוד יש רגשות, משהו עוד מפריע לך, עכשיו צריך לתעל את זה לכיוון הנכון. ולא - זה לא תלוי רק בך ובכוח הרצון שלך, אי אפשר לעשות את זה לבד, חייבים לעשות את זה בליווי מקצועי, זו הגישה שלי, בתור מישהי שהיתה שם. אז הצעד הראשון הוא באמת להשיג עזרה מקצועית, ללכת לטיפול, ומשם להתקדם לאט לאט, צעד צעד, ואם צריך עוד דברים בדרך, לא להסס ולו לרגע. הכל - כדי לצאת מזה. בהצלחה, אביב.

בוקר טוב יקירי, קראתי את מה שכתבתן שוב ושוב. אני מודה שיותר קל לי לבטוח ולהאמין לאילו שבאמת עברו זאת ויודעים מה שהם אומרים (בניגוד להרבה מטפלים שאם כל הכבוד למקצועיות שלהם, ללא ניסיון חיים דומה קשה לי להאמין שבכלל אפשר להבין אותי). אותך - אביב - אני חושבת שאני מכירה עוד מה"חדר הירוק" ...אם זו באמת את שכתבת שם. אני מודה לכן שכן הצלחתן לחזור ולהתייחס למה שכתבתי למרות שאני יודעת שזה לא תמיד קל ולא תמיד יש לכך את הכוחות. אני מניחה שגם קשה ממש להביט ולראות כמה אנשים/ילדים נפגעים מהמחלה הזו ובכזות קלות ואולי זה מה שמפחיד אותי. שמשום מה בחרתי בדרך הקלה לחיות את החיים. המחלה הרי משרתת תפקיד מסויים ואם זה לא היה חיובי בעיני, לא הייתי עושה את מה שאני עושה. אבל תראו בכמה אנשים המחלה הזו נוגעת... אני מניחה שעצם העובדה שכתבתי כאן מעידה כי אני לא רוצה להרים ידיים או לחיות ככה אבל אני מאוד חוששת ממה שיקרה הלאה. כבר הייתה תקופה שהפסקתי להתעלל בעצמי והנה משום מה נפלתי שוב לתוך המחלה. אני יודעת שאני חיה עם מחלה שרודפת אותי או שאני רודפת אותה. אני מקווה שכל אחד מאיתנו יצליח למצוא דרך אחרת להתמודד עם מה שקורה ולא לבחור בדרך הזו (של הפרעת אכילה). אני יודעת בוודאות שלא סתם נפלתי לתוכה; הרצון לאטום עצמי למול המציאות המחורבנת הזו פשוט לא הותירה לי כל ברירה...