לטלי פרידמן

החזקת בידי על אף ולמרות הכל. אני יודעת שהיה קשה. למרות משקלי הנמוך, הוויתי מטען "כבד" בימים האילו. ובחרת בכל זאת לאחוז בחזקה ולא לוותר. אבל היה גם את הצד שלי שנאבק, שהתעקש, שלקח את ידך המושטת לקראתי, על אף החרדה והכאב, על אף שהיא פצועה עד זוב דם, ואחיזתך החזקה לחצה על הפצעים הללו. ובכל זאת,לא יכולתי היום להמשיך לאחוז בידך. הכאב חזק מנשוא, שיחררתי,ויתרתי, צנחתי למטה מבלי שתרגישי. אני לא יודעת איפה אני. מה המקום הזה בכלל? הבעיה היא שאני לא מוצאת את הכוחות שלי אני תוהה היכן הם. אם הם נותרו בידך ,זרקי לי אותם מטה בבקשה. מקסימום הם יתנפצו עליי לרסיסים. מה עוד נשאר לפצוע? יכול להיות,מאידך,שהם פשוט נפלו היכנשהוא במקום המוזר הזה בסביבה. אני לא צריכה לפחד שמא מישהו אחר יקח אותם,נכון?, הרי ממילא אין איש בחורבה השוממת הזו... אבל אם את,מתוקף תפקידך,תרדי לכאן יום אחד עם מישהו ותיתקלו בטעות בכוחות שלי, תאמרי להם שאני מחפשת אותם... ועד אז אני מחכה...

אנג'ל, כוחותייך נמצאים עמוק עמוק בתוכך. הם אולי קצת מסתתרים ולא מורגשים, אבל הם קיימים. הצלחת לעבור שבוע מאד מאד קשה, ולהישאר שפויה. ללא הכוחות, לא היית עומדת בזה. הם שם. הם קיימים. לעיתים את לא מסוגלת להבחין בהם, או להרגיש אותם, אבל הם עומדים לצידך. בדיוק כמוני. שבוע טוב, טלי פרידמן

נמצאים בתוכי? עומדים לצידי? גם כאן באיפושהוא הזה...? הכוחות שלי יכולים להקים אותי מפה? כי אני לא רוצה להיות פה... יש לי פה הרגשה של "זה לא זה". ושבוע טוב גם לך תרגישי טוב