לאביב שלי, שכרגע בערפל

כתבתי אביב בכותרת, ולא בכדי. אולי זה קשור גם אליי, ולסירוב שלי להאמין שהימים האביביים חלפו לבלי שוב... אבל זה בעיקר קשור אלייך. כי למרות העולם שלך שהתנפץ לאחרונה, למרות הקשיים שצצו פתאום, כולם בבת אחת,למרות שפתאום נעשה בלתי אפשרי בשבילך להאמין שיש אנשים שלא יוותרו עלייך בשום אופן - - - למרות כל אלו, את אביב שהכרתי, את הנפלאה שתמכה בי ברגעי המשבר שלי, את היא האדם שעודד כאן כל כך הרבה אנשים בפורום. לאדם המקסים הזה קשה עכשיו. האדם הנפלא הזה מתמודד כעת בכמה חזיתות במקביל, בלי לדעת מאין נפתחת האש ובלי לדעת איך להשיב ובמה להיאחז... אבל עדיין, נותרת אותה אביב. נכון, קשה לחייך עכשיו. קשה לזכור- ובוודאי לא להרגיש - את התחושה העילאית של הימים הטובים. אבל גם זה היה שם, וזה ישוב! הערפל אכן מסמא עיניים, מסתיר את האור, ונדמה שהוא בולע אותך, אבל הערפל הזה מתפוגג בסוף, נעלם כאילו מעולם לא היה, ונותן לאור היום ולחום השמש לחדור פנימה וללטף את הפצעים. אביב שלי, במידה מסויימת כולנו איננו אותו האדם שהיינו. כולנו משתנים בעקבות הכאב, כולנו "מאבדים דם" בפציעות נפשיות חוזרות ונשנות, כולנו צוברים צלקות. אבל בתום התקופה הקשה אנו חוזרים לעצמנו, לגרעין האישיות שנותר שלם, למרות כל המכות... אני יודעת שאמרתי את זה המון פעמים, ואני יודעת שקשה לך להאמין בזה עכשיו - אבל התקופה הקשה הזו תיגמר! ואני מוכנה ללכת איתך, גם בערפל, ולהחזיק לך את היד - עד שיאיר האור... וגם האביב בחייך ישוב. הוא קרוב, אל תאבדי תקווה...

ילדונת יקרה שלי.. אל דאגה, אני עוד פה, אני לא נשברת ולא קורסת, אני בסדר, סתם הגיע הזמן להחליף שם, לעשות שינוי תדמית, ממילא הוא כבר התרחש, אז השם זה רק הסממן החיצוני שלו, רק הסימפטום, מה שבפנים כבר קרה. והפעם אין פצעים, אין דם, אין שום דבר גלוי לעין, שאפשר לשים יוד או לחבוש, הפעם יש רק טלטלות ושטפי דם פנימיים, ולשם השמש לא מגיעה ולא חודרת, בטח לא דרך מסך הערפל. אבל... לשם מגיעים החיבוקים והכוחות, ומאלה קיבלתי ממך המון אתמול ובכלל, פיזיים ווירטואלים, ותודה. והצלקות ישארו ונשארות, אבל זאת רק צלקת, ועם צלקת אפשר להמשיך לחיות. אז אני פה ואני בסדר, רק תחת שם אחר. אוהבת ומתגעגעת ..

דמות מקסימה שלי, בערפל או באור צלול, בכאב או באושר - אני איתך. יחד נחצה גם את הערפל הזה. אוהבת, מתגעגעת, ומחבקת אותך חזק חזק... דפני.