שיר

שמיים שחורים, נבטים מתוך עיני. ימים של בדידות, משתקפים מהן כראי, והן כשואלות, "אמרי לי,עד מתי?" ואני ניצבת בודדה מתבוננת במראה, חסרת אונים,חסרת תשובה מחפשת מענה. עוצמת עיני, מבטיחה להן שהמחר יהיה שונה. והן נעצמות בחזקה בעל כורחי, כשני סכרים המסרבים להפרץ. ואני חשה בכל גופי את הגלים, את הדמעות שנחנקות, את הכאב,מתחיל בי להתרוצץ, ואותי מחליש. אני מרגישה את הצניחה, את הנחיתה הכבדה, את גופי המבקש מנוחה, מתינן לנפשי שתניח, שתבין, ותעצור מלהרגיש. בנשימה כבדה לאט מתנקה ממחשבות. נפשי מרפה מעיני הדואבות מכאב. ים של בדידות, מתפרץ מתוך עיני. שמיים שחורים נשטפים מהן. ועד הפעם הבאה, מוצפת חרדה, נופלת לתהום עמוקה וטובה, תהום שנת עד... מבורכת. הלוואי...

שיר נוגע נורא. עמוק ובעל משמעות חזקה.

איזה יופי! פשוט מקסים!

חששתי מעט מהתגובה תרגישו טוב, ביי