מצפת רגשית , מחשבות כל הזמן , עיפה נפשית
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
ההודעה שלך התקבלה בהצלחה
היא נמצאת כעת בבדיקת עמידה בנהלי הפורום
ההודעה צפויה להתפרסם תוך 24 שעות ממועד הגשתה
במידה וההודעה לא פורסמה בתוך 24 שעות, מומלץ לעיין שוב בנהלי הפורוםולהעלות את ההודעה מחדש.
וואו מאיפה להתחיל , ברגע זה אני מוצפת , בכי , מחשבות שלא נגמרות. אני סטודנטית לדוקטורט במדעי רפואה בשנה רביעית ( בעיקרון אחרונה ) ,ומרגישה שכרגע אין לי משהו ביידים , נראה שכל 3-4 השנים שעברו למרות שעבדתי , הם בסופו של דבר לשווא. העניין הזה לא עוב אותי לרגע ותמיד במחשבה שאיך אני בכלל אסיים את הדוקטורט . תחושה של " נמאס לי " , אם ההרגשה הזאת הייתה בשנה ראשונה - שניה של התואר לא הייתי חושבת פעמים והייתי עוזב כי זה עייף אותי נפשית , אני יושבת ועובדת , עד מאוחר ובסופי שבוע ובסופו של דבר מרגיש שהכל לפח ולא יוצא מזה משהו . הפכתי לבנאדם ששם את האשמה על עצמו , הפכתי להסס בכל תהליך שאני עושה , בכל ניסוי שאני מבצעת , האם עשיתי נכון , מה אם פספסתי , רגע האם פספסי וצריך לחזור על זה מההתחלה , אבל זה ניסוי ארוך , שאני נשארת עד מאוחר במעבדה ....ואז כלום , לא עובד ,או שלא מספיק וצריך לחזור על זה שוב. אתפרקתי פעם מול המנהלת שלי , שכלום לא עובד , אפילו בפרטים הקטנים , ואז היא אמרה לי שהיא שם תמיד ואם אני צריכה עזרה אז להגיד לה , ושהא מנסה לעזור כמה שיותר , ושאני אהיה אופטימית . אבל בפועל מרגיש אחרת לגמרי , היא נוטה המון לטוס, אנחנו מדברים על משהו ואז אחרי זמן היא אומרת משהו אחר אז נותן תחושה עוד יותר מכבידה. עוד משהו שגם מגביר את הסטרס התמידי שאני סובלת ממנו והמחשבות שלא נגמרות גם כשאני בבית , היא העבודה במעבדה , אנחנו לפעמים משתמשים בחומרים טוקסים ( כמו ברוב המעבדות , שכמובן עובדים על כפפות וחלוק .אבל עם השנים במעבדה העניין לעבוד עם חלוק וכפפות הפך למשהו שהוא "מחלתי" לדוגמה , דלת המעבדה אני פותחת עם נייר טישו , לא נוגע בידית של הדלת בידיים . כל דבר שאני נוגעת במעבדה , אני חייבת לשים כפפות ( שאנשים אחרים , במעבדות אחרות יכולים לדעת בידים רגיל ) אני שוטפת ידים בצורה לא הדיונים , עד כדי סדקים ביידיים .יש לי פינה משלי במעבדה שאני יושבת בה על המחשב , שאני מנקה אותה כל פעם , ולא מררשה לאף אחד שיגע לי במקלדת , עכבר , שישב על הכיסא שלי , עד כדי כך שאני יכולה להחליף את המקלדת / העכבר אם נגעו בה , ובטח ובטח עם נגעו בה כשהם עם כפפות . את הנעליים שאני נועלת והולכת איתם יום יום למעבדה , אני מורידה ליד הדלת בבית ולא נכנסת איתם לבית , אם הם נגעו במשהו ( לדוגמה נעל אחרת , זה נותן הרגשה שהנעל האחרת כבר מזוהמת ואני עלולה לזרוק אותה ) . זה מגיע לרמה מאוד קיצונית שמחרפנת אותי אם עובדים בלי ככפות , המחשבות גם לא עוזבות כשהולכים הביתה , אני תמיד אשתוף ידיים כשאני מחליפה בגדים , לפני שאוכלת , גם אם זה משהו קטן . את הכפפות והחלוק במעבדה אני מורידה בצורה ספציפית כך שלדוגמה מקרה שקרה לי -בטעות נגעתי עם הכפפה בחלק הפנימי של החלוק ( החלק שבא במגע ישיר עם הבגדים כשהורדתי את החלוק ,הורדתי את החלוק, ונסעתי הביתה ( נסיעה של שעה וחצי) להביא חלוק נקי חדש ואז לחזור חזרה למעבדה). המחשבה המתמדת של כלל דבר שאני נוגעת , אני צריכה לחשוב מליון פעם אם הוא מזוהם , היא מעייפת , ומכבידה שלא הייתה לי לפני. ללא ספק הייה למלחמה תפקיד גדול בתחושה שכרגע אני מוצפת בה , ה 7.10 היה ממש לפי שהתחלתי את הדוקטורט , בגלל שקמפוס הלימודים רחוק מהבית , אז בכל סבבי המלחמה , בין אם זה מ ה 7.10 , הסבבים מול איראן , לא ייצאתי מהבית מהפחד להיות רחוקה מהמשפחה , מהמחשבות על המלחמה ומה יקרה , ומהדרך מהבית לקמפוס . עבודת הדוקטורט משלבת גם עבודה במעבדה וגם עבודה על מחשב, כך שבסבבים כשלא יכלתי לצאת מהבית , הייתי עובדת על המחשב . לפי פרוץ המלחמה עם איראן , אבא שלי עשה ניתוח , בבית חולים רחוק מהבית , ובזמן השיקום פרצה המלחמה ולא יכולנו לבקר אותו , אין לנו ממד בבית , והיינו צריכים לצאת מהבית למקלט ציבורי כל פעם שהיינו מקבלים התרעה על טילים מאיראן - מה שהשאיר אותי כל הזמן בסטרס עד לא לישון בלילה מהפחד להיבהל מההתרעה . בגלל שהיו צריכים לפנות את הבית חולים , אבא השתחרר לשיקום ביתי , והיה ממש קשה ללכת לממד כל הזמן ( מה שעוד יותר העלה את הסטרס ) באותה תקופה גילו לאמא שלי סרטן .לפני כחצי שנה סבתא שלי נפתרה , וסבא נשאר לבד רחוק מאיתנו . לא אפרט יותר מדי על העניין , מה שרציתי לשתף זה שמאז תחילת הדוקטורט / 7.10 לא היה רגע רגע , ולאחרונה אני מרגישה ממש כבדות , הרגשה שאני עייפה נפשית , ונמאס לי , אני כל כך רוצה לסיים את הדוקטורט ( והאמת כבר לא מעניין אותי איך אסיים העיקר אסיים )
הי לך, ראשית - התחברתי למשפט האחרון - העיקר לסיים. יהיה לך משהו ביד גם מבלי שאת יודעת כרגע איך את ממשיכה משם. לשווא זה ככל הנראה לא. כי אולי למדת משהו. כי אולי תדעי משהו. גם אם הסקת מה פחות מתאים בעיתוי הנוכחי. כלים מסוימים רכשת. ומה שתיארת מעבר - נשמע לי כמו חרדות שגובות ממך המון משאבים. מהמוכר לי, באם תרצי ותבחרי - ניתן להיעזר ולטפל בזה הן בשיחות עם איש מקצוע והן באמצעות תרופות. כדי להקל. צריך לזכור שלהקלה היחסית יש קצב משל עצמה ולעתים יש נסיגות ויש מגבלות. סוריקטה משתתפת בקבוצה