לטלי פרידמן..

טוש שלי.. אל תתני לי להעלם.. אל תוותרי.. בבקשה..

אביב, :) את רואה את החיוך הזה? החיוך הזה הוא שלך. תייקתי אותו בין מדפי הזיכרון שלי. הוא עדות לימים טובים יותר, לנוכחות מורגשת יותר, שלך. אני פה, איתך. לחכות לימים המחייכים הבאים. שלך, טלי פרידמן

טוש שלי.. הנה מה שהייתי רוצה להגיד לאמא, כתבתי לה את זה, אף פעם לא יהיה לי האומץ להראות לה את זה, אבל אני מקווה שזה יעזור לי לא להחנק, אני מקווה שזה יחזיר לי קצת אויר לנשימה וקצת כוחות למשוך עוד קצת. מצטערת שאני מעיקה, ואני מבטיחה להעלם לסופהשבוע, אחרי המכתב, ולא להפריע. ואלפי אלפי תודות, אוהבת אביב. "אמא יקרה שלי.. אני חושבת עליך המון בימים האחרונים, ויש לי כל כך הרבה דברים להגיד לך, ואני כל כך מפחדת לאמר באמת, ולא יודעת אפילו ממה להתחיל. זה כל כך כואב לנסות אפילו, אבל אולי אני אתחיל ממשהו הכי חשוב – אני אוהבת אותך !! ועדיין יש לי כל כך הרבה דברים כואבים ומייסרים יחד עם האהבה הזאת. הייתי שם לצידך בתקופות הקשות שלך, ליוויתי אותך, תמכתי בך, נתתי לך להישען עלי, גם כשלא היו לי כוחות לשאת את עצמי, לא נשברתי, נשארתי חזקה ועמידה בשבילך ובשביל כולם גם בתקופות הקשות ביותר שעברנו, ונשאתי את עצמי וגם עזרתי לך בשארית כוחותי. אבל כשאני הייתי צריכה אותך את לא יכולת להיות שם בשבילי, וזה כואב, וזה מאכזב. לא יכולת לראות או לא רצית לראות מעבר למסך הברזל ששידרתי כלפי חוץ. לא רצית לראות את הכאב, את החולשה, את הפחד ואת המצוקה, התעלמת מהם וממני. נתת לי להתדרדר בכל המדרונות, נתת לי להיפצע, נתת לי להתייסר, ולא הרשית לי להישען עלייך, השארת אותי בבור השחור לבד, עם עצמי, ולא הושטת לי את היד לעזר. ניסיתי להגן עלייך בכל הכוחות שהיו לי, ניסיתי לאמר לעצמי שיש לך הרבה דברים להתמודד איתם חוץ ממני, ניסיתי לשכנע את עצמי שקשה לך בעצמך ואת צריכה את הכוחות שלך, אבל בסוף זה כבר לא עובד, בסוף זה כבר לא משכנע, בסוף נשארתי עם חלל וריקנות עצומה ותחושה שאת לא תהיי שם בשבילי, שאת לא תהיי איתי בביצה הטובענית ששקעתי בה, ולא תשלחי לי סירת הצלה לסערה שנקלעתי אליה. אני יודעת שהיית עסוקה בטיפול באבא החולה כל הזמן הזה, אני יודעת שיש לך עוד שתי בנות ועוד שתי נכדות שדרשו את תשומת ליבך ואת זמנך, ועכשיו כבר שלוש, אני יודעת שבגלל זה לא נשאר לך זמן וכוח אלי, אבל גם אני הילדה שלך, אולי כבר לא ילדה, אולי כבר קצת גדולה מלהצטרך את עזרתך, אבל עדיין אני קיימת, ורוצה חלק בך, אני פה ומוכנה להתחלק עם כל השאר בך, אם רק תסכימי ותוכלי לפנות גם לי מעט ממך, באמת שאני צריכה רק קצת לא הרבה, אבל גם הקצת הזה משמעותי וחשוב עבורי. יכולתי להגיד לעצמי עד עכשיו שאת לא יודעת מה עובר עלי, יכולתי להגיד לעצמי שאת לא רואה, יכולתי להגיד לעצמי שאת לא שומעת, אבל זהו. עכשיו אני כבר לא יכולה להאמין בזה. עכשיו אני חייבת להתמודד עם העובדה שידעת וראית ושמעת ועדיין בחרת להתעלם ולעשות את עצמך לא רואה, ולא שומעת ולא יודעת, וזה קשה, וזה מכאיב, וזה מפחיד, וזה משאיר אותי עוד יותר לבד. איך אפשר לא לראות שלד מהלך ? איך אפשר להתעלם מהשיעולים וההחנקויות והשקיות של האוכל המוגנבות פנימה ושל הקיא המוגנבות החוצה ? וגם אם נניח שאפשר, אני באתי ואמרתי, אני באתי וביקשתי עזרה, אני באתי ובכיתי ודיברתי וביקשתי ממך להיות שם איתי ולעזור לי להילחם, ואת אחרי שתי דקות בקושי המשכת בנוהגך הרגיל ובהתעלמותך. קשה לך אני יודעת, עברנו כולנו דברים לא קלים, וכשהיית צריכה אותי חזקה הייתי כזאת בעיקר בשבילך ובשביל כל השאר, גם כשכבר לא יכולתי יותר, גם כשכבר נחנקתי, גם כשכבר רציתי להתפרק ולהישבר לאלפי רסיסים קטנים, לא הרשיתי לעצמי, בשבילך, ואת עדיין לא היית שם בשבילי. אז למדתי להסתדר לבד, למדתי להאבק ולהלחם לבד, למדתי להשיג לעצמי את התמיכה והמשענת במקומות אחרים, ועדיין תמיד נשארה לי הפינה הקטנה הזאת בלב שדורשת את החום האמהי שלך, את החיבוק שלא ידעת לתת לי אף פעם, את המילים הטובות שלא מצאת לנכון להשמיע לי אף פעם, אותך, והפינה הזאת כואבת ומתייסרת עכשיו יותר מתמיד. עכשיו אמא בא לי להעלם, מהמשפחה, מהעולם, מהחברות הטובות ומעצמי, וזאת לא אשמתך, לא בגלל זה אני כותבת לך. אני יודעת שזאת אשמתי, אני יודעת שאני גרמתי לעצמי להתדרדר לאנורקסיה בהתחלה ואחר כך גם לבולמיה, האחריות כולה עלי, האשמה כולה שלי, אני הכנסתי את עצמי לבורות הללו, אני כריתי אותם, ואני גם איכשהוא הזדחלתי מהם החוצה בשארית כוחותי זבה דמעות ודם, בלעדייך, בעזרת אנשים אוהבים אחרים שהייתי חשובה להם, משמעותית להם, שלא הסכימו לוותר עלי בכזאת קלות כמוך, שהיו מוכנים להשקיע את זמנם ואת כוחותיהם בי. אני כבר כמעט שבוע וחצי מחזיקה את עצמי בשארית כוחותי כדי לא להישבר, כדי לא להתרסק, אבל היום משהו קרס, אני לא יכולה יותר, אין לי כוחות, הרצון הזה להעלים את עצמי ממך כמו שאני מרגישה שהיית רוצה חזק ממני. ממילא אני לא קיימת עבורך, ממילא אין לך מה לתת לי ואת לא יכולה לעזור לי. כל היום בכיתי, אני כותבת לך את המכתב הזה וממשיכה לבכות, ואני יודעת שהמכתב הזה אף פעם לא יגיע לידייך, אף פעם לא יהיה לי את האומץ להראות לך אותו, אבל עדיין אני כותבת כי אני מקווה שלפחות זה יתן לי את הכוח להמשיך עוד קצת בכוחות עצמי, לבד, בלעדיך, כרגיל. אמא יקרה שלי אני אוהבת אותך !!

זה כל מה שיש לי לתת לך... אוהבת אותך, אנג'ל

אנג'ל????זה לא חיבוק. ((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((זה חיבוק))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))