הבית

הי אנשים, עכשיו ערב ואלו השעות הקשות כתמיד. מה רציתי לומר שהבית שלי מטונף ומסריח. גדול עליי. יאללה, סוריקטה

נזכרתי כמה קשה היה לי לגור בבית עד שלא יכולתי אין לי מושג איך זה קרה שבאמת עברתי לגור בבית; ואיך קרה שאחרי כמה שנים גם היו חפצים בבית שהיה ריק קודם. עכשיו חלף זמן. חלקם התקלקל והתבלה; תחזוקה על הפנים מכשירים לא עובדים אין מזגן אין אור הרצפה תלושה הקירות מקולפים הניאגרה נוזלת איזו בושה ואני לא מסוגלת סוריקטה הזבל (קולות מפעם)

הזזתי כמה רהיטים כבדים וניקיתי שערות של יצורים. העצוב הוא שאני כל כך לבד עם זה. סוריקטה

מעט דברים. יותר טוב מכלום. רחוק מאד מסביר, עדיין. אבל גם כשיורדים במשקל הפיזי, למשל, מנקודת פתיחה כבדה - גם המעט הוא משהו. עדיין כבדים. אחרת. סוריקטה

היום שוב יום של כשלים לפחות היו ניסיונות קטנטנים ועייפות לילה טוב סוריקטה

אף שכולי כאבים, המשכתי לבצע בקטנה עוד משימות. צריך איכשהו לעזור לבית (לצדדים בי) להיות פחות חולה. זה כבר מצב על גבול הפסיכוטי מה שקורה. מנסה להמשיך, על אף המחיר שאני משלמת על פעולות של דאגה לעצמי כאדם נפרד. 'אמא' הפנימית לא יכולה לסבול את זה ותיצור דינמיקה הרסנית. החתולה מפהקת, סוריקטה

עשיתי היום במשך כמה שעות כל מני פעולות למען הקהילה. כנראה שהפעולות איכשהו צריכות לחבור. סוריקטה