היי אודי, היי כולם...

אמרתי למטפלת שאני אוהבת אותה והיא ענתה "גם אני אוהבת אותך" ....הסתכלתי בעיניים שלה וזה היה אמיתי כ"כ. הרגשתי קרבה גדולה כך הסתיימה הפגישה.. ואז נכנסתי לבלבול, מעין פחד...פחד לאבד אותה אולי..לא יודעת. פחד מאהבה כואבת כזו..אהבה עם כאב.. בכל מקרה כתבתי כך: היי, קשובה, אל תוותרי לעצמך היי, רכה, הקשיבי לרחשי ליבך אל הילדה שרק רצתה לחבק אל הילדה שחיפשה אהבה עכשיו את אישה, אהבה שנמצאה כל כך שברירית, כל כך עדינה היי, קשובה, אל תוותרי לעצמך היי, רכה, הקשיבי לרחשי ליבך שמרי על האהבה, אל תתני לה לכבות אל תתני לה לכאוב, תהיי עדינה השתמשי בה בתבונה למרות הפחד לאבדה. היי, קשובה, היי, רכה שמרי על האור שבתוכך. בנוסף כתבתי עוד אחד: שברי מילים, רסיסי מחשבות נופלים בשקט בין הנשימות, פצעי הלב מתאחים לאט, בתנועה זהירה של הקשבה. צלקות של שנים מספרות בלי קול על מה שנשמר, על מה שכאב, בין קרבה לריחוק הלב עוד בודק את צעדיו. האם יש תווך בין קרבה לריחוק? בין חום לגבולות? מרחב שאפשר בו להיות גם נוגע וגם שומר? בין הלבד ליחד נפרש חוט דק של תקווה, שלא יימתח מדי וייקרע. האם נוכל יחד לאחוז בחוט התקווה, יחד? בודקת...התקדמות בטיפול ופחד לאבד. הרשתי לעצמי מאוד להפתח בתקופה האחרונה ומרגישה טוב אבל גם מאוד פגיעה ופוחדת..הגיוני? מה דעתך אודי? על גילויי האהבה הזאת? (כמובן אפלטונית כן?) סליחה על האורך...

הי מיכל, נראה לי שתחושת הפגיעוּת נובעת מהיותנו, לרגע, ללא שריון גוף, או החומה המוכרת. חשופים יחסית. מה דעתך? שנדע להקשיב לשקט, שנדע להקשיב לרגשותינו, איתך, סוריקטה

כנראה שאת צודקת..