מהם הסיפורים הכי קשים?
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
מקובל להגיד שפגיעות מיניות הן הסיפורים הכי קשים. ויש הכי הרבה מקרי קצה של התאבדויות וכו' מהסיפורים האלו. האם לדעתכם זה נכון? (חשוב לי לשמוע דעות, בגלל מחשבות שיש לי על טיפול בדברים האלו).
הי, מניחה שיאמרו כאן שאין תחרות וכל מקרה לעצמו. סיפורים מורכבים יש, למשל, גם לשורדי שואה, להלומי קרב, תינוקות שנולדו להריון לא רצוי וננטשו, או התעלמו מצרכיהם, גם אם אומצו למשפחה טובה יחסית בהמשך, אנשים שחנקו את נטייתם, מי שחי בעוני וחולי ורעב, ומגוון רחב של אפשרויות. אפילו מה שמתרחש כאן ועכשיו במדינה הוא סיפור טראומטי מאד, בעיניי. נוטים, אולי, לומר גם, שאם הפגיעה החלה בשלב מאד מוקדם, הייתה עוצמתית ואינטנסיבית ונמשכה לאורך זמן רב - היא תסבוכת. מה המחשבות שיש לך? סוריקטה
המקרים הקשים ביותר הם אלו המורגשים ככאלה על ידי אלו שחוו אותם. אין "סולם דרגת קושי" רשמי המגדיר חומרה של חוויות ומדובר בעניין אינדיבידואלי לחלוטין. יכול להיות שחוויה שתגרום לסבל נורא לאדם מסוים לא תפריע כלל לאדם אחר, ולהיפך. בקיצור: רמת הסבל האישית היא הקובעת את דרגת החומרה והקושי.
שלום לך, מקובל על פי מי? זה מזכיר לי את פתיחת הספר אנה קרנינה: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה.". יש הרבה מאוד, הרבה מדי 'סיפורים' קשים. אין סולם אובייקטיבי להשוואה ביניהם. אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
