הכי קשה זו ההמתנה הבלתי נסבלת.

ההמתנה לבדיקה החשובה שרק לאחריה הרופא המומחה יציע לי את מה שיציע. ההמתנה לפגישה עם המומחה שתהיה שבוע לאחר הבדיקה. ואז ההמתנה לצנתורים או הניתוחים, ושלא מבטיחים לי שגם לאחר הצנתורים המצב לא ישוב לקדמותו בתוך מספר חודשים או שנים מעטות. אף פעם לא הבנתי כיצד אנשים חיים ומתפקדים כאשר נודע להם שנכנסו למציאות שכזו, והיום, כשאני אחד מהם, אז אני ממש לא מבין זאת. כיצד אפשר להימנע מן החששות והפחדים? כיצד אפשר להימנע מלעסוק בכך בכל רגע נתון? מה הסוד של אלו המסוגלים לחיות כרגיל במצבים שכאלה? אולי ההשלמה עם מצבם? אולי ההכחשה וההדחקה? מה הסוד שלהם?

הי, באמת קשה. מה ה'סוד'? אלו, כנראה, אנשים שמבינים ויודעים ברמת העומק להסתדר, יחסית, עם אי ידיעה. אלו אנשים שיודעים 'לשחרר' ולהבין שאין באמת שליטה במצבי הביניים האלו, ואין תועלת במוטרדות היתר. ולא שהם אדישים, אלא שאין זה תופס את כל הנפח כולו לטווח זמן ארוך מידי. אלו אנשים שדווקא מאפשרים לעצמם, באופן פרדוקסלי, להיות תלויים יותר. להישען. מכירה שמשפטים כקודמים שרשמתי יכולים להרגיז אפילו את מי שאין בידיו כלים כאלו. אכן - אין זה נס, פלא או קסם. תרופות שמצמצמות חרדות יכולות לסייע. וגם טיפול מעמיק וארוך טווח יכול להשיג תוצאות דומות. הבנה עמוקה היא תהליך ארוך, באם היא מתאפשרת בסופו של דבר, וזאת אנו יודעים בדיעבד. אישית, מתחברת יותר לטיפולי העומק, אבל יש גם קצרים וממוקדים יותר. אנחנו לעתים מוצאים את עצמנו מוטרדים, בדרך כלל בשל חרדות, בהמוני מחשבות טרם ידיעה ולעתים הן מאד מרחיקות לכת. המחשבות הללו מעידות בעיקר עלינו, על הלך מוחנו. במקרים רבים, כאשר מתבררת המציאות, היא פשוטה יותר. לפעמים גם לא. המצב, סביר, לא ישוב לקדמותו, לא נשוב להיות צעירים ודברים שיכולנו לבצע, ואפילו ממש להתרברב בהם, זהו, כבר לא, אין ריסטרט, ועדיין, יש הרבה מאד דברים שעדיין אפשריים. אנחנו אמורים להרבות משקל על היש ופחות על האין. בוודאי שזה לא קל. תוכל לומר באלו דברים אתה מרגיש עצמאי? וכמה קשה לך עם תלות? סוריקטה

היי סוריקטה - תודה גדולה על התייחסותך ודברייך. בנוסף לחרדה מן הטיפול הכירורגי הצפוי לי, ובנוסף לידיעה שגם טיפול הכי מוצלח יהיה יעיל במקרה הטוב למספר שנים מועט, אז הידיעה שאני מוגבל גם בהליכה קצרה פשוט "מטריפה" אותי. כל יציאה מן הבית, (לבדיקות או לסופרמרקט הקרוב אליי), הפכה למבצע גדול הכרוך בכאבים וייאוש. גם המחשבה שאם נחווה מצב הדומה לסגרים בקורונה, או מצבי חירום אחרים, ושאז אזדקק לרצונם הטוב של אחרים בכדי להתקיים, מציקה לי ומפחידה אותי. אני מתאבל ומקונן על מצבי כיום ועל השנים הבאות הצפויות לי וזו תחושה נוראה. הלוואי ושאמצא את הכוחות להשלים ולהתרגל למצב הזה כי האמת היא שאין ...אפשרות אחרת. מי היה מאמין שאני אייחל לכך שאתגורר בדיור מוגן ושאז אולי אחוש בטוח יותר במצבים שבהם זה יהיה חשוב וקריטי. ושוב, תודה גדולה על דברייך.

תודה אודי.