נער הייתי וגם או טו טו הזדקנתי...

מאז גיל 14 ידעתי שעליי להתכונן למצבים הקשים שבחיים כמו אובדן יקירינו וגם הכניסה לשלב הזקנה עם הבעיות הרפואיות הכרוכות בכך. והנה אני בן 67 ורק לאחרונה נודע לי שאני סובל מהיצרות בעורקי הדם בשוקיים, מה שמגביל אותי בניידות והגורם לכאבים קשים בהליכה של מעל 100 מטרים. החלתי בסדרת הבדיקות לקראת הטיפולים הנדרשים, (צנתורים או ניתוחים) ואני נמצא בתחושה של פחד ואימה מכך שהגיע השלב הזה בחיים. אין לי יום ואין לי לילה ותחושת האימה מפני המגבלות שנפלו עליי והטיפולים הלא פשוטים שיהיה עליי לעבור פשוט משתקים אותי. כן, אני יודע שישנם אחרים, כולל צעירים ממני, שיש להם בעיות הרבה יותר קשות, אבל מעולם לא התנחמתי בצרותיהם של אחרים. מגיל 14 הכנתי את עצמי לקראת ימים שכאלה באמצעות קריאת כל הספרות הפילוסופית, הפסיכולוגית, המדעית והדתות השונות על מהות החיים וכד', ולמרות כל זאת אני נמצא בטראומה ובתחושת באימה קשה. שקלתי נטילת תרופות הרגעה, אבל אני מתקשה "לשקר" לעצמי באופן מלאכותי שכזה כי איני יכול להדחיק או להתכחש למציאות, ויהי מה. זהו, שפכתי את אשר על ליבי, ותודה לכם/ן על הקריאה וגם על האמפטיה שאני בטוח שחשים/ות כלפיי.

היי אודי. האופק שאני מצפה לו הוא לזכות בהקלה בסימפטומים לאחר טיפול ראוי, ולאחר מכן להבין ולקבל שחיי הלילה שלי, (אני "נשיא הכבוד" של הפאב הקבוע שלי), הסתיימו ושעליי לעבור לדיון מוגן ולהמתין שם, ובתנאי נוחות ככל האפשר, לשלב המסיים של הקדנציה עליי אדמות. כל חבריי וחברותיי צעירים/ות ממני בכ-40 שנה ואוהבים אותי עד מאוד, והידיעה שעליי להכיר בכך שהקשרים האלו לא יהיו באינטנסיביות שאני אוהב ורגיל לה מכאיבה לי מאוד. אין לי טענות למען האמת כי חייתי חיים מופלאים וגם כיום אני אוהב את החיים אלא שעליי לקבל את דין הטבע, (או את דין הבורא) בהשלמה, והשלב הזה עדיין לא הגיע. ברור לי שאני נמצא כעת בשלב האבל הקשה, (לא בהכחשה, ולא תהיה הכחשה), ואני מקווה שבקרוב אכנס לשלב ההשלמה, ושאז אמשוך ככל האפשר ובתנאים נוחים ככל האפשר. חברים וחברות באים אליי ומציעים עזרתם ואני מודה לבורא עולם על שזכיתי בהם, אבל עצוב לי לדעת שיגיע זמן הפרידה מהם וגם מן ה"חאפלות" בפאב שאני כל כך אוהב. אני משתף בתחושותיי את כל חבריי וחברותיי, אבל היה לי חשוב להביא הדברים גם כאן בכדי לקבל "פידבק" מאדם מקצועי. אני מתנחם בכך שאימי בת ה-91 דמנטית לגמרי, כך שהיא לא תהיה מודאגת או חרדה ממצבי. יש לי עוד הרבה מה "לשפוך" אבל אסתפק בכך בשלב זה. תודה לך אודי על התגובה וההתעניינות, תבורך תבורך תבורך.

שלום איילי, מהמעט מעט שרשמת כאן נשמע לי כאילו תפסת את עצמך כנערי שנים ארוכות, עשרות שנים, ופתאום קפצה עליך הזקנה המופלגת. כאילו לא באופן תהליכי, אלא יותר כירידת מדרגה בקנה מידה עצום ומעליב במיוחד. שאלה לי - האם גדלת עם אבא? כלומר, האם מי שהיה אבא היה שותף לגידול שלך? והאם יש לך משפחה? סוריקטה

כן, היה לי אבא נפלא שנפטר לפני 15 שנה בגיל 81. אימא שלי בת 91, דמנטית, ומטופלת היטב בידי מטפלת זרה ונמצאת בדיור מוגן ויש לי אחות ושני אחיינים. אני עצמי רווק ובלא ילדים.

אכן כן אודי. אני בהחלט חושב על האפשרות הזו.

הי איילי, מחמם את הלב לשמוע שהיה לך אבא נפלא. ובסך הכל חי ועבר את גיל שמונים. מקווה שאחות ואחיינים גם משאיר אותך פחות לבד. אולי. קצת. לפעמים. הגבלה בתנועה יכולה לייאש ומאד, גם כל הטיפולים הרפואיים, הכאבים, אבל המוח עדיין כשיר ותקוותי שיש בכך גם נחמה מסוימת. מצטרפת למילים החכמות של אודי. סוריקטה