אודי וכולכם אנשים יקרים......

שמחתי על התגובות שלכן מיכל, סוריקטה ושירה אהובות. כן.. אני חברה בפורום כבר קרוב ל 14 שנים (ב שני לנובמבר ימלאו 14 שנים ) ועד כמה שאולי ישמע לכם הזוי , בהתמודדות שלי עם הסרטן היו גם צדדים חיוביים... כן.. הייתי מוותרת על הסרטן.. אבל גם גיליתי מס' דברים ואולי הדבר המרכזי זה הגילוי שבאמת ישנם אנשים שאוהבים אותי באמת.. וחוצמזה , למדתי מעט גם לבקש עזרה.. עדיין לא משני ילדי אבל כן מאנשים שונים.. ועושה רושם שאולי הם אפילו נהנים ושמחים לתת לי.. (?) גם לגבי סדרי עדיפויות אני חושבת שקורה איתי משהו.. לא ממהרת לחזור לעבודה.. מאפשרת לעצמי עדיין מרחב נשימה להחלמה אט אט למרות שמבחינת הרופאים אני סיימתי את הטיפולים ואני נקראת מחלימה.. מבינה שאצטרך רק להיות במעקב כל מס' חודשים בשנה/שנתיים הקרובות ואחר כך בתדירות נמוכה יותר.. השיער צומח לאיטו ומקווה מאוד שאחזור להשתתף בקבוצת כתיבת שירה ,כל כך מקווה שאצליח לכתוב .. מרגיש לי בדיוק כפי שאת מתארת סוריקטה:'כמו שסתום לעורק הנפש'... כזה משפט מדויק!! אגב, ייתכן שזו התחושה במדינה וזו גם אחת הסיבות לאקטינג האוט של חסימת צירי תנועה מרכזיים.. ואודי אהוב, תדווש בכייף וחופשיות ללא חסימה כלשהי :) שלכם, במבי המחלימה