נהיה לי מפחיד פה

בפורום בבית ולצד המתרחש במדינה תקופה של רמת חרדות רגרסיבית. כואב ממש. סוריקטה

לא כל כך יודעת מה לומר לך.. קוראת אתכן.. קראתי בזמנו על החיה האהובה שלך שלא ניתן היה לה להצילה.. הצטערתי.. הייתי חלשה בכדי להגיב. לא כל כך יודעת מה לומר לך.. כן יכולה לומר לך שהמילים שלך מהדהדות גם אצלי.. אולי בגלל ההודעה שמדברת על קולות לרצוח ולהתאבד? אולי בגלל ריבוי ההודעות האלמוניות ? חסרים לי הקולות המוכרים על סגנונות הכתיבה המוכרים. יחד עם זאת מרגישה שאני האחרונה שיכולה לדבר על כך בגלל שאני כמעט ולא כותבת כבר זמן רב.. יחד עם זאת כן חשוב לי לומר שאני קוראת את ההודעות של כולכן. איתך, במבי

היי יפה שלי מצטרפת לרגשות כל מה שכתבת קשה לי בימים אלו להכנס ולכתוב רגשית ימים לא קלים אצלי בבית הכל הולך על גלגלים מעצבן ברמות קשות ואין טיפול אין למי לומר מה שמעיק וכואב הכל נשאר בפנים כואב ומתסיס רוצה רק לישון ולהתעורר כשכבר הכל מאחורי אין כוח עוד להתמודד איתך חטולית

מבינה אותך. מפחידה ההסתה, מפחיד הקיצוניות... הקיצוניות בהחלט מפחידה, וגם לומר את דעתך לצערי. אבל החרדות כדאי לטפל בהם. יש גם טוב בארץ ובכלל, אבל נכון הכל מקצין וחבל ממש!!! גם אותי זה מלחיץ. החיים פה נעשים קשים יותר ואין בכוונתי לעזוב!!ואולי מנצלים את הציוניות שלנו.. אבל עצוב לי שהכל מקצין.

הי במבי, תודה שכתבת. זו הייתה אחת מהחיות המרפאות המיוחדות שלי. אובדן כבד ועד עכשיו הכאב הגופני הנקשר לנפשי עצום. כן. בגלל ההודעה הספציפית וריבוי ההודעות האנונימיות. שוב, תודה שכתבת. אני מלווה בחודשים האחרונים חבר חולה סרטן כרוני שלב 4 יומיומית. איש צעיר ואמיץ שממשיך לרצות לחיות באיכות המיטבית שמתאפשרת לו. לבי גם איתך. ההלם והחששות, לצד האמירה שמאחורייך וניצחת. תודה שוב, במבי יקרה, איתך, סוריקטה

הי חטולית, תודה שהצטרפת. כל כך מבינה אותך. היעדר המקום מכאיב עוד יותר. אין מילים בכדי לנחם כאב בעוצמה הזאת. אוף. מקווה שתזכי למעט מנוחה יחסית. וקצת רענון. ממש. איתך, סוריקטה

הי מיכל, תודה על המילים. אוסיף ואומר שעל אף שחלק ממני מרגיש רמוס, מתמידה לצאת למחאות עם מילותיי והכרזותיי הבולטות כלפי חוץ, הגם אם אינן מתלכדות עם החלקים אליהם אני מצליחה להתחבר אליהם בזמן נתון. וממשיכים ורואים אותן לרגעים מאד בגדול. וואלה, אני... ומנסה כתמיד לעשות דברים טובים. לפחות עבור הפיצים שפה בשנה שנתיים הראשונות שלהם פה. עדיין פה. סוריקטה

תודה ממש שהייתן כאן בימים רגרסיביים לי. תודה, אודי, שהשבת בבוקר וכך התרכך בור החרדה. יש לי שאלה מעניינת - אולי אפתח נושא חדש. האם ניתן במצבי קריסה נפשית, כאב נפשי, פרגמנטציה, עומס יתר להשאיר לטיפול חלק מהחלקים החולים/ החלשים אצל מישהו אחר, באחריות גורם אחר. לשחרר. האם פנטזיה מציאותית? איני מתכוונת לאשפוז, או למצב בו נלקחות חירויות. יותר משהו בכיוון ההישענות וההתמכות. או שמא איכשהו תמיד משלמים מחיר. והאם המחיר מידתי? אולי אחשוב על זה. סוריקטה

הי סוריקטה גם לי יש פנטזיה ואני מבקשת לתת לחלקים צעירים להשאר איתו ולנוח. הוא אומר שאי אפשר כי יש לנו גוף אחד. כאילו שאני לא יודעת. הוא לא משתף פעולה עם הפנטזיה בנסיון מתמיד לעורר אצלי חמלה כלפי עצמי כלפי חלקים פגועים וצעירים שאני רק רוצה להשמיד. שלך שירה

הי אודי, את השיר המדובר של עמיחי הכרתי הודות לך והוא שמור איתי. הייתי מדברת על חלקים שאנחנו פחות מסוגלים לטפל בהם טוב מספיק בעיתוי מסוים, ואולי אחר כך נוכל שוב. הסיוע האפילו זמני וחלקי אולי יכול להקל וליצור מעט רווחה. תודה, ממש תודה :-) סוריקטה

הי שירה, רשמתי לך כמה וכמה אסוציאציות גם בהודעה למעלה. איכשהו מתאים לי 'לחלוק' על מה שהמטפל אמר, וכן למצוא איזו דרך. אולי באמצעות אובייקט מעברי. אבל זוהי מחשבה. אולי המציאות מורכבת הרבה יותר. סוריקטה