לטלי פרידמן

הבסתי את ההקאות...הייתי קצת נורמאלית וחזרתי לצום. ואנורקסיה...היא כנראה באמת הבור שלי. עליתי במשקל, חליתי,לא טיפלתי וירדתי בחזרה וכרגע אני מחוסרת כוחות להפסיק את מעגל הרעב הזה.רוצה לצום עד אינסוף.או יותר נכון עד הסוף. ניסיתי לכתוב באופטימיות על כמה טוב לי עכשיו,עברתי משבר,התרחקתי,התקרבתי שוב ,כתבתי עד כמה רע לי ואח"כ שוב הכנסתי הודעות אופטימיות . האמת ש... מצידי לתת להכל לקרוס עלי...להתמוטט,התקרה תרמוס אותי,תקרת החיים שלי. אני עושה את מה שמזמן הייתי צריכה לעשות,להרים ידיים.אין לי מושג במה נאחזתי. אין לי מושג למה נאחזתי. אני לא מתאימה לטיפול.טלי תודה.תודה שמצאת לי אותה, אבל את הרי מכירה אותי ואיך שאני עוזבת טיפולים סתם ככה, אז זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו. נמאס לי! ואין לי חשק לנסות יותר. ממש כאילו נבלעתי לתוך מימד אחר,שכולו שמיים שחורים , תהום אינסופית ומשטרה של דכאון וחרדה. אולי אני אמצא את חיי ככה... אולי,מי יודע... ובינתיים האנורקסיה היא בת לווייתי . אני יודעת שזה נשמע יפה מדי. זה לא היה ככה פעם. ההגיון עדיין בראש.אני מסרבת להאזין לו.הוא מכאיב. ותראי איך כל זה מוכיח שלעולם זה לא יעזור: בגלל שתי סטירות הפסקתי להקיא, וגם כדי לפתור בעיה גופנית חיצונית כלשהיא... הפסקתי להקיא...עליתי במשקל.עלה לי מעט הביטחון בכוחי וביכולתי ואז...כמו כל יצור אנושי חליתי,עלה לי החום,איבדתי תיאבון והתוצאה יורדים חזרה במשקל. ושוב הכל חוזר.ושוב קשה להלחם. ושוב מרגישים את עייפות החומר מהחיים. כי אני שוב במצב שללא שליטה, טלי תאמיני לי -ללא שליטה, אני מרגישה שאני צריכה לאכול,הגיע הזמן לאכול ואני מחפשת תירוצים להתחמק. שוב חושבת עשרים אלף פעם על כל קלוריה שנכנסת לפה.כאילו בחיים לא יהיה לזה סוף. למה? כדי שיום אחד בגיל 30 אני אהיה בטיול רגלי (סתם דוגמא), ארד קילו ....ושוב אסחב למטה? ועזבי את גיל 30,עכשיו אין לי כוח להתמודד עם זה. ורצון? רצון זה דבר מוזר! הרצון לא שם כשאין כוח. או שאני יצור מוזר? אנג'ל.

סליחה שאני מתערבת... אני פשוט רוצה לעזור. קודם כל- לא להתייאש. יש ימים כאלה. שבא לזרוק הכל לעזאזל , את כל ההשקעה שהשקענו עד עכשיו -פשוט למוטט. ולא מבינים בשביל מה להמשיך עם הטיפול .... וכו' , וכו' . אבל זה רק שלב !! אני מבטיחה לך. מחר או מחרתיים את תראי הכל באור שונה. אז בינתיים אל "תזרקי " את זאת שמטפלת בך , חכי קצת. תאמיני לי , עברתי כל כך הרבה ימי משבר כאלה , שחשבתי לעצמי מה הטעם להמשיך עם הטיפול אם אני מרגישה שאני עושה צעד קדימה , ומיליון צעדים אחורה . כשבעצם זה לא היה נכון. כל מה שעשיתי כדי להירפא , אפילו אם זה היה משהו קטן , זה היה מיליון צעדים קדימה. והמשברים היו רק צעד קטן אחורה , ואחריהם אפשר להמשיך הלאה בדיוק מהמקום שבו הפסקתי. ואני בטוחה שככה זה גם אצלך. אז תתעודדי קצת. הרבה אנשים לפנייך עברו את זה ... וניצחו ( תשאלי את אביב...). יכול להיות שהיום כל הדברים שכתבתי לא יראו לך הגיוניים או נכונים , אז תקראי אותם גם מחר , כשהמצב רוח שלך יהיה יותר טוב. שולחת לך הרבה עידודים ,חיבוקים חמים ותמיכה ... שלך בילי

אולי את צודקת. אני רוצה להבהיר מספר דברים. אני לא אומרת שאולי מחר זה לא יראה שונה. אולי זה כן.ובטח שעוד שבוע זה כן. אבל,תביני אני מאמינה שזה לא יעזוב אותי,וזה ישאיר אותי לחיות חיים חסרי תועלת גם אם לא תהיה לי הפרעה בפועל.גם אם יהיה לי עודף של 20 קילו ולא חסר...גם אני אני בחיים לא אקיא יותר,אפילו לא מתוך המנגנון הטבעי של הגוף. ושיהיה עוד משהו ברור, אני לא מאשימה אף אחד .זו רק אני . אני לא חושבת על כך שאנשים נטשו אותי(על אף שיש אנשים שעשו זאת), לא אכפת להם ממני (ולאנשים שקרובים אלי הכי הרבה באמת לא אכפת-הורים וחברים). זו אני אשמה.אני לא מסתכלת על מה שאין.אני כן מסתכלת על מה שיש. ואני גם בועטת במי שיש.אני רוצה שיעזבו אותי בשקט.אני באמת רוצה. הבעיה נוצרת בקשרים שכבר כן יצרתי. את מכירה את המשפט "החיים חזקים מהמוות"? וזה נכון,עצוב ונכון. ראי, אני יכולה להתרחק, יכולה לא לזעוק "הצילו" באלפי דרכים , יכולה לגסוס לאט מאנורקסיה או ממחלה לא מובנת אחרת , או מחום ... אבל הבעיה שלי היא ההתנתקות הרגעית ,וזעקת ה"הצילו". זה גורם לאנשים לחשוב שאני שווה את זה. וזה כ"כ לא נכון. לא בגלל שאני אדם רע.באמת שלא עשיתי רע לאף אחד. אלא כי אני אדם עקשן.הבעיה שהחיים יותר עקשנים. אני לא רוצה טיפול. אני סתם מציקה. תחשבי על בחורה ...בדיוק כמו אביב וכמו מישהי וכמו ללה... שיכלו ללכת אל המטפלת שלי על חשבון הזמן שלי ולהבריא . היא לא תפסיד כסף.היא תרוויח שעה.ומישהי אחרת תרוויח אותה.ותצא מזה בכוחות על שקיימים בתוכה.משהו שכנראה מת אצלי מזמן. אנג'ל.

אנג'ל היי, קראתי את הדברים שכתבת לאביב בטרם יציאתה לחופשה, ולשמחתי הם נשמעים אחרת מהדברים שכתבת כאן. זה מוכיח את דבריה של בילי, שהתחושות הללו לגבי טיפול הן מבולבלות לעיתים, אבל צריך לדבוק במטרה. אני מקווה שאת נהנית מהספרים מהסיפריה, ומאחלת לך שבת שקטה, רגועה ונעימה, עם המון בריאות, טלי פרידמן