אביב

יקירה, עכשיו קיבלתי תשובה. בשבוע הבא ביום חמישי אני ובעלי והבן, צריכים להיות בפנימיה ! איך מתכוננים לזה? איזה שאלות צריך לשאול ? מה לבדוק ? אף פעם לא שלחתי ילד לפנימיה, מה פתאום פנימיה ? למה אני מרגישה כאילו הוא נשלח להוצאה להורג ואני עומדת מנגד... ואולי אני צריכה להקשיב לקול הפנימי שלי...? שלא רוצה לשלוח אותו... את חושבת שאפשר לחיות עם תחושות קשות כאלה ? טוב, עיזבי, נמשיך לדבר על זה כשתחזרי.... אני אחזיק מעמד עד שתחזרי, ושימי את כל "הצרות" בצד ותהני !!!

נשמה שלי, עוד לא נסעתי, אני עוד פה ואפשר לדבר על זה.. ואני פה איתך לעבור גם את ההתרגשות והחרדה הראשונית, כמו שהבטחתי.. לגבי השאלות, ההצעה שלי היא לבוא קודם כל עם רשימה מסודרת מוכנה וכתובה, כי בטח מרוב התרגשות תשכחי שלי, אני הייתי שוכחת, ואחר כך שחוזרים הביתה נזכרים בעוד מליון דברים שרצינו לשאול ולא שאלנו, וזה חבל. האמת היא שגם לי אין נסיון בפנימיות אבל הדברים הראשוניים שעולים לי הם כאלה. מה לראות ? את החדרים שהם ישנים, את כיתת הלימוד, אולי את מקום הטיפולים, את הגינה, החצר.. מה לשאול ? לגבי הצוות הרפואי, הצוות המטפל, המורים, המדריכים, שעות הפנאי, שעות הביקור, טלפונים, ממי אפשר לקבל דיווח במהלך השבוע, מה סדר היום, מתי יוצאים הביתה, ומה צריך להביא כדי שהוא ירגיש שם בבית. תתחילי מזה, ותרשמי על דף כל רעיון שהוא שבא לך, ואני אחשוב על עוד דברים, ואל תתביישי לשאול ה-כ-ל, זה הילד שלך ותבררי כל פרט, אפילו זה שנראה לך הכי בנאלי והכי טריביאלי. ולגבי הקול הפנימי, תקשיבי לו, אל תתעלמי ממנו, ואחרי הביקור והפנימיה והתשובות שיהיו לך ביד, תשבי ותעשי חשבון נפש טוב עם באמת שם היית רוצה שהוא יהיה, ואם תוכלי לחיות עם זה. עכשיו זה מוקדם מדי, אין לך את כל הנתונים והעובדות, כשיהיו לך תוכלי לדעת מה את מרגישה גם לגבי המקום, אם הוא יהיה לו טוב ונראה לך שהוא יוכל להשתלב בו, ואז תוכלי לבטל את התחושה הקשה, או שהיא תתחזק, ואז תדעי מה לעשות. בכל אופן, התחלת את התהליך, אז תמשיכי, תמיד בדקה האחרונה אפשר להתחרט - לא ? ואת תדעי רק אחרי שתבקרי שם באמת. ואני איתך פה, עכשיו, היום, ביום חמישי וגם אחרי זה.. לכל דבר.. וגם פיזית כשרק תרימי סימן שאת צריכה, ובינתיים חיבוק חזק והמון המון המון כוחות. אוהבת אביב.

הי אליאן, מצטערת שפלשתי לך להודעה שבכלל לא מיועדת לי. אני הייתי בפנימיה. אני לא יודעת בן כמה בנך, אני גדלתי בפנימיה בין ט' ל- יב'. למדתי בשדה בוקר, אם שמעת על המקום ואם לא - זה פשוט גן עדן. חממה לשמה. בשבילי זו היתה תקופה מצויינת! כל החברים שלי הם מתקופת התיכון. האווירה שם היתה משפחתית מאוד. המורים היו לנו להורים וגם המדריכים. אני מתארת לעצמי שלשלוח ילד לפנימיה זה לא קל בכלל. אבל רק רציתי להרגיע אותך, שזה לא חייב להיות משהו קודר ומרוחק, אלא להפך. אז שיהיה המון בהצלחה, אל תרגישי רע עם הצעד הזה, זה יכול להיות לטובה! (במקרה שלי כך זה היה). ושוב סליחה שהתפרצתי :-) יום מצויין.

תודה, אני אנסה לקחת את הדברים שלך לתשומת ליבי ובאמת אולי את צודקת. תודה על התשובה. אליאן