אביב...

זאת תחפושת. מסיכה. אנורקסיה... גם אני יודעת איך קוראים לזה... תאמיני לי, אני חווה את זה כל יום במשך כמעט שנה. קיבלתי עזרה. מס' פעמים. אושפזתי במחלקה במסגרת אישפוז יום, במטרה לעלות במשקל ולייצב אותי גופנית. השתחררתי. יצאתי הבייתה. אושפזתי שוב. ושוב.... ושאני אמשיך?!.... העזרה הזאת כנראה שלא התאימה לי. הרי הבעיה האמיתית היא לא לעלות במשקל. כבר קיבלתי את העובדה שאני צריכה להגיע למשקל מסוים (אפילו שהוא לא מוצא חן בעיני) ממס' סיבות - גופניות בעיקר, וזה מה שצריך לעשות. אבל עשיתי את זה כ"כ הרבה פעמים. עליתי. השגתי את "המטרה". אבל מיד איבדתי אותה. האוכל עדיין מרתיע אותי כל פעם מחדש. האויב הזה שצריך להרוג. הרעיון שבאכילה הוא זה שמפחיד אותי כ"כ. אכילה נורמלית. חיים נורמליים. להמשיך לאכול כדי לחיות. להתחיל לחיות. מבלי לפחד... לפחד להיות רגיל. נורמלי. כמו כולם. ...anouther break in the wall בלי מטרה... ללא משמעות... הפחד מהחלל שהאנורקסיה תשאיר... אני צריכה עזרה, ואני ממש לא יודעת למי לפנות. וזה הכי קשה שהסביבה הקרובה לך לא מבינה. לא מוכנה לקבל. לחזור כל יום למקום שבו רק מדכאים אותך יותר, צועקים כל הזמן, ומטיפים לך כשכל מה שאתה בעצם צריך זה תמיכה... חיבוק... אני צריכה מישהו... זה באמת קשה לבד... שלך, polly .....

אנחנו באותה סירה, שותפות לאותה התחפושת. אנורקסיה, הפחד לחיות, ה"נורמליות" הזו שמאבדת את משמעותה בעינינו, חוסר התכלית... הכל כל כך מוכר וכואב. צדקת. הבעיה האמיתי אינה המשקל. זה לא האוכל שמרתיע. אולי זו היכולת לקבל את העובדה שאת אנושית ויש לך צרכים (הס מלהזכיר!), או אולי זו התחושה המוטעית, האכזרית, המשכנעת אותך שלא מגיע לך, שאת אף פעם לא מספיק טובה... כן, אנורקסיה נבנית לתוך הזהות, עד שקשה להפריד בינה לבין עצמך המקורית. כמו טפיל שחודר לגופך ומוצץ את לשד העצמות... וכמו אותו טפיל מזיק, גם אותה חייבים לעקור מהשורש. למרות הכאב, למרות הפצע המדמם, למרות החלל הריק שנפער... זה צפוי להיות ניתוח ארוך וכואב, להפריד ממך את הרעב. הוא מחובר אלייך, שואב את דמך ישירות מהורידים. הוא נחוש, והוא חזק ממך. הוא משכנע אותך שהוא היחיד הנאמן לך, שבלעדיו לא תהיי את ... אל תאמיני, הוא משקר!! את צריכה עזרה, והסביבה הקרובה לא מבינה... מצב כואב אך מוכר. ושוב צדקת, זה בלתי אפשרי לבד. את צריכה יד תומכת, משענת ברגעי הקושי והייאוש, מישהו שיחבק, שיחזיק ולא יתן לך ליפול, שירגיע את הפחד הקר, המטפס, לופת ומכווץ את לבך... הפנית את מכתבך לאביב. אני אמנם לא אביב, אבל אני חושבת שאני מבינה מה את עוברת. גם אני הייתי שם. גם אני ראיתי את חוסר ההבנה ואת אכזבת הסביבה, גם אני הרגשתי את הייאוש, תחושת חוסר הטעם, חוסר המשמעות... גם אני רציתי למות. אבל את יודעת, החיים יקרים. גם אם קשה להאמין בזה ברגעים מסויימים, גם אם לפעמים הכל נראה אבוד, ומתחשק לך לזרוק הכל... אם קשה לבד, אנחנו כאן! המטפלים, אביב, אני ועוד הרבה אנשים נפלאים, שדואגים, שבוכים איתך, שרוצים בכל מאודם לעזור. שתפי כשקשה, אל תישארי לבד. כי אפשר לעזור. אפשר להקל על הכאב. אפשר להפיג את הבדידות. אפשר להאיר את החושך...!! אני מוכנה לנסות: תהיי מוכנה להחזיק בידי? מישהי, שדואגת.

היי פולי, לפעמים אשפוז הוא באמת לא הפתרון, לפעמים באמת מתמקדים בו יותר בצד הגופני, של לעלות במשקל, כאילו זה יפתור את הבעיה, ונכון.. זה לא פותר, המשקל הוא לא סימן לכלום, הוא עולה ומיד אחר כך יורד, אם אין שינוי בדפוסי החשיבה או בהרגשות. את צריכה מישהו שיהיה איתך, שילווה אותך, אני מוכנה להיות כאן בשבילך, אם תרצי ואם תבחרי, להדליק לך נר בחשיכה שאת נמצאת בה, אבל זה לא מספיק.. כדאי וצריך לפי דעתי כמובן, שהיא לא מקצועית, אלא מנסיון, להשיג מישהו מקצועי. יש הרבה אלטרנטיבות לטיפול באנורקסיה מלבד אשפוז, אפשר למצוא מטפל/ת טובה לענין גם באופן פרטי, לשלב עם דיאטנית, ולפעמים דווקא זה יעיל יותר, כי זה נעשה במסגרת שאיתה את מתמודדת יום יום. באשפוז יום את מנותקת קצת מחייך, ובגלל זה אחרי השחרור ההשפעה מתפוגגת קצת, ואם הדפוסים לא הופנמו מספיק טוב הם מתפוגגים והכל חוזר כאילו לא טופלת. אם את מטופלת בחוץ ההתמודדות היומיומית נעשית בליווי ובתמיכה אבל היא משולבת בשגרה ואז יותר קל. יש גם עוד אופציות של הצמדת חונך לשעות מסוימות של הארוחות, בעיקר בחוץ, של טיפולים קבוצתיים, ועוד.. שפותחים פתח לצאת מזה. אבל את חייבת לנסות ולהחליט מה הכי טוב בשבילך, מה הכי יכול לעזור לך. אני מצטרפת למישהי, שהיתה שם כמוני ויצאה מזה, ומתמודדת ונלחמת. את יכולה לראות בשתינו דוגמאות לכך שאפשר, ושאסור לאבד תקוה, ושחייבים להמשיך. ושתינו ועוד רבים מוכנים ללוות את המאבק היומיומי ולעזור.. רק תגידי לנו איך אפשר.. תכווני אותי מה אני יכולה לעשות שיכול לעזור ואני אשמח ואעמוד לרשותך עם כל הכוחות וכל האנרגיות שלי... ותמיכה וחיבוקים וכוחות זה דברים שאני תמיד מוכנה לשלוח, ואני שולחת לך המון מהם עכשיו, מקווה שתשמשי בהם כדי לשבת ולחשוב מה הדרך שהכי מתאימה ל-ך, אם זה לא אשפוז אז לא, יש עוד דרכים נוספות שכדאי וצריך לבדוק ולנסות.. אני איתך, מוכנה לשקול את האפשרויות ולעזור להחליט, אם את מתלבטת ובכלל לכל דבר שתרצי או תצטרכי.. חיבוק חזק, אביב.

הי polly הרגשתי צורך להצטרף. מיהי ואביב כתבו לך דברים נפלאים, דברים קשים ונכונים עלייך לנסות ולהבין. האנושיות שלנו, הצרכים שלנו. ובכלל אנחנו בעולם הגדול הזה. אז נכון, לפעמים כל כך קל להסתתר, להרגיש בלתי מורגשת (בכל המובנים), להעלם לאט לאט. אני עברתי גם בזמנו את התהליך של אשפוז יום ואת יודעת - גם עלי זה לא השפיע במידה ניכרת, אולי קצת האיר את עיניי שאכילה מסודרת אין פירושה השמנה מיידית, אבל עיניי כבר חשכו מזמן... אני עדיין בתהליך הקשה הזה של לצאת מתוך הבור העמוק שחפרתי לי כל כך בשקידה. התהליך ארוך מאוד, משום מה לחפור את הבור הרבה יותר קל מלצאת ממנו. וכן, אני גם צריכה את היד הזו שתעזור לי לעלות למעלה. אי אפשר לעשות את זה לבד. אני מוצאת את היד במטפלת שלי, בחברים, כאן פורום הזה. וכן, לפעמים עולים קצת למעלה, ולפעמים נופלים טיפה בחזרה. עד שלא נהיה שם, בפיסגה, נמשיך ליפול. צעד קדימה, שניים אחורה. כמה נוח. פולי יקרה. אני כל כך מבינה לליבך, הפחד הזה מהחלל... אבל כאן את טועה, אנורקסיה היא החלל!! היא תופסת את כל המקום בתוכך ולא נותנת לשום דבר אחר להכנס פנימה. ויש כל כך הרבה! לכל אחד מאיתנו יש כל כך הרבה! אני חושבת, שלמרות כל האימה והכאב החיים שלנו מדהימים. אנחנו כאן כדי לחוש ולהרגיש. להרגיש את האושר ואת העצב, את הכאב ואת התענוג. אנורקסיה מוחקת את הרגשות והתחושות. תחושת הרעב והריקנות ממלא אותנו ולא נותנת לשום דבר להכנס פנימה. הלוואי הלוואי הייתי יכולה להגיד לך שהנה, אני עברתי את זה. לא, אני עדיין כאן, אולי כמה שלבים טובים קדימה. לומדת להעריך את החיים ואת מיקומי בהם. אז נכון, לפעמים המשקל בלתי נסבל, הגוף מגעיל, ה"כניה" לצרכים מתסכלת, אבל למה? האם זה הופך אותנו לאנשים פחות טובים? ההפך הוא. כל ההתעסקות שלנו הופכת אותנו לאנשים אגואיסטים, מרוכזים בעצמנו, פוגעים בנו ובכל הסובב אותנו. את אומרת שאין מטרה... אני חושבת שמצאתי את המטרה שלי, והיא להביא ילדים, לתת חיים, ואויל יהיו כאלה שיגידו "העולם הזה כל כך רע, למה להביא לכאן עוד חיים", אבל אני לא מסכימה. אני שבעצמי "פנצ'ר" שמחה מאוד שבסוף הגעתי לכאן. ואולי הגעתי לכאן כדי לעבור הרבה כאב - לאבד את אמא, וסבא וסבתא, וגם קצת את עצמי.. אבל גם הרווחתי - הכרתי אנשים מדהימים, זכיתי לראות את הים ואת השמיים ואת השמש. פולי, החיים האלה מלאים אפשרויות שונות ומשונות. ארצות נפלאות ואנשים מעניינים. תנסי לחשוב על כל הדברים הנפלאים האלה שמחכים לך! גם לך מגיע וגם לך יהיה! אני כאן איתך, נלחמת. מנצחת ונופלת, רעבה לחיים ולאוכל, לתענוג ולשמחה. קודם כל - האם את מקבלת סיוע נפשי בנוסף לטיפול תזונתי? מבחינתי זה הדבר העיקרי שיכול להוציא אותך (אותי) מכאן. ואני אחזור על דבריהן של אביב ומישהי - אנחנו כאן כולנו כדי לצאת מהצרות שלנו. אני תמיד תמיד אשמח לעזור בכל שאוכל, ואולי גם לשאוב כוחות בשביל עצמי ולהעלות גם למעלה. וסליחה על כל המכתב הארוך הזה :-) חיבוק!

היי, איפה את? התגעגעתי!! אני מקווה שההיעלמות היא רק וירטואלית ולא פיסית... מה שלומך? איך את מתמודדת בימים אלו? הבנתי שקשה ומתסכל בעבודה עכשיו. אני כל כך מצטערת לשמוע... קטונתי מלייעץ בנושא כזה, שגדולים וחכמים ממני מתלבטים בו עכשיו, אבל נראה לי שכדאי להחזיק בצפורניים ולא לוותר, למרות התסכול והאכזבה. פשוט כי המצב בשוק העבודה... נו, את יודעת, אין צורך להוסיף דברים... זהו, יותר אני לא מגרדת פצעים. מבטיחה! ולנושאים אופטימיים יותר (יש לקוות!) : איך את מתקדמת מבחינה בריאותית? המרחק הפיסי שהוא חלק אינטגרלי מקשר וירטואלי מקשה עליי לדעת בוודאות, אבל ההרגשה שלי היא שקשה לך יותר לאחרונה. אז אני רוצה לשלוח לך שק של חיזוקים, מעטפה ובה אושר וארגז מלא אופטימיות, שיספיק לכל הרגעים הקשים!! אוהבת, ומחכה שתכתבי משהו... מישהי