לבחון את האומץ
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
היום שחררתי את הכלבה של אבא שלי מהבית, כבר שחודשיים אני סובלת את היצור התוקפני הזה שמנסה כל הזמן לנשוך אותי, ושנשך כבר את אמא שלי (ולא להזכיר את המס' הרב של הנשיכות שהיא נשכה את אבא שלי - אבל לא אכפת לו), הוא בכל זאת רצה לשמור אותה הזהרתי אותו שאני אעשה את זה, שפשוט אני אשחרר אותה לרחוב ושהיא תמות ברעב שם, אבל לא היה אכפת לו, הוא צחק עליי כשסיפרתי לו שהיא מנסה לתקוף אותי כשהוא משאיר אותי איתה בבית, יותר מכל שנאתי שהוא נתן לה תשומת לב יותר מכל מה שקיבלתי ממנו בילדות שלי, וזאת גם הסיבה האמיתית ששחררתי אותה, אני מקווה שהוא לא ימצא אותה ושהיא לא תחזור יותר, ולא, לא אכפת לי שהיא תמות ברחוב, סתם לא היה לי למי לספר את זה
המשאית של המדליות בדרך.... תחשבי מה זה אומר עלייך המעשה הזה ... לפחות היית מביאה אותה לצער בעלי חיים ! ובטח אין לך אחים או אחיות , נכון? אחרת גם אותם היית שמה ברחוב ! ואם יש לך , אז כדאי מאד שייזהרו ממך !
אפרת, אין בכוונתי לשפוט אוצך כי הבנתי שהכלבה תוקפנית. בכל אופן אפשר היה לשים לה זמם (מחסום פה), אני מאמינה שיכלו להיות פתרונות אחרים מלבד לזרוק אותה. אולי זה מעשה של אומץ, אבל לא מהסוג שאפשר להתגאות בו. בכל אופן זה נראה פשוט כמו מעשה נקמה באביך. אליאן היתה אמנם נחרצת מדי, אבל אני חושבת כמוה. דרך אגב, את גרה בבית?
אפרת, סליחה שאני מעירה, אבל מי שמתעלל בבעלי חיים, סופו שיתעלל בילדים ובנשים. אם הכלבה נושכת, כדי למנוע ממנה לחזור ולעשות זאת, אני לפחות הייתי פותחת לה את הפה ושמה לה את היד כך שלא תוכל לסגור את הפה ואומרת בקול רם: לא!!!!!!!!!!! פעם פעמיים וזהו. היו לי 3 כלבים בחיים. מחונכים. עדי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
