לטלי פרידמן

אני לא יכולה יותר. אני חוסמת,נסגרת,לא מניחה לאיש להיות שם בשבילי איש לא יודע,לא מנחש...מלבדך, ועכשיו גם כולם... כמה רע לי,כמה קשה לי עכשיו איבדתי טעם פשוט ככה. 40 ימים מחר, וזה רק הישג פעוט. הישג קטן ולא חשוב כי חוץ מזה אני כלום. אני מרגישה כאילו אני גוססת ואין בכוחי לעשות דבר, אני מתחמקת מהעשייה, משהו קוסם לי... ואני מתייסרת על הסגירות של הימים האחרונים,על הקושי לחלוק, על הקושי לערב אפילו את המטפלת למרות שהציעה את עצמה בכל עת , על המצב חסר האונים ששבתי להעמיד אותך בו. ואני מתייסרת עכשיו כפליים...על כך שאני נפתחת,על כך שאני מעיבה על רגשות השמחה כאן בפורום, על כך שאני חושפת את חולשתי. אצלי כל תחושה מתוגרמת לתחושה פיזית ואני מרגישה כאילו מבפנים הכל מתפורר.אני פיזית מרגישה את הלב שלי מתפורר לפירורים קטנים קטנים והם מתפזרים לי בגוף ומדגדגים ,גורמים לי לבחילה קלה... אני מעמידה פני חזקה בכל מקום,איתנה ...ואולי אני באמת כזו,אלא שאני מרגישה את השברים חותכים עמוק עמוק בבשר,קורעים כל נקודה ולא משאירים בי זכר. לכן לא אכפת לי מהמחלה.זהו מצב אמביוולנטי. החום הגבוה, הכאבים החזקים , המהלומות בראש, היובש בגרון, החולשה שאני לא מוכנה לזרום איתה ולא מפרגשנת לעצמי אפילו מנוחה. והבדידות הזו...האפלה עד אין קץ... ואין אף אחד....שממה במדבר....סוף העולם בשבילי... ואסור לי לבכות ,אסור לי להזיל אף לא דמעה אחת על העולם הזה. ואני יודעת שתשנאו אותי עכשיו, כי יכולתי לשתוק ולא להעיב על השמחה .... אנג'ל.

את לא "מעיבה על רגשות השמחה בפורום" את השמש והמלאך שלנו כאן מאירה בחומך (הפיזי...) ובנוכחותך את השורות. וראית מה היה כשלא היית כאן כמה ימים כולם התגעגעו ושאלו איפה את אנג'ל דואגים לך מאד ילדה גם אם את לא מוכנה לפתוח את ליבך הסירי מליבך תחושה של "מעיקה" לא אחד ולא שניים הם האנשים כאן שיעידו שתמכת בהם בשעותיהם הקשות והיית כאן בשבילם אז על מה את מדברת? כולנו פה בשבילך, רק תשפכי את מה שיש לך הלב מתי ההורים שלך חוזרים מחו"ל? אולי תפרגני לעצמך מחר יום מנוחה? תלכי לחר"פ להוציא גימלים ואח"כ תלכי לאכול ארטיק על החוף? (תרופת הפלא שלי..) אנג'ל לפעמים זה טוב להתפרק כדי אח"כ להבנות מחדש אולי תתני לעצמך להתפרק? ןאיך את מרגישה בודדה כשאני פה בשבילך? שיהיה לך לילה טוב חמודה, תשתי הרבה תה ותנוחי, הכי חשוב

"לפמי כמה לילות דיברתי עם איש אחד שהיה לי חכם נורא. דיברנו הרבה על אהבות ואכזבות וחתולים. אמרתי לו שהתכונה שאני הכי אוהבת בחתולים וקצת גם בי, זה שלא משנה מאיזה גובה הם יפלו, או מאיזה גובה יזרקו אותם, תמיד הם ינחתו על הרגליים, יחייכו חיוך חתולי, אדיש ומתנשא וימשיכו ללכת כאילו כלום לא קרה ואף אחד לא נפל ובטח לא הם. כשאמרתי את זה לאיש שהיה לי חכם נורא הוא שתק רגע ואחר כך ענה, שזה בכלל לא ככה, שבעצם החתולים רק עושים כאילו שכלום לא כואב והם נפלו על הרגליים. בעצם הם נופלים על הגב ונשברים לרסיסים כל פעם מחדש. אבל הם חתולים ויודים שזה חלק מהתדמית שלהם, ושכולם מצפים שהם יפלו תמיד על הרגליים, אז הם לא מראים לאף אחד שזה בכלל לא ככה. האיש הזה לא ראה את הפנים שלי בלילה ההוא, כשאמר את המילים האלה, וטוב שלא ראה. כי אם הוא היה רואה את הפנים שלי, בטח הוא היה מוריד את העינים ורואה ת'רסיסים שלי על הרצפה...." /ורד מוסינזון מוסר ההשכל: מותר לנו לפעמים למעוד ולהישבר, גם אם זה מפחיד , ובמיוחד כשאת יודעת שדוקא כאן תמיד יהיה מי שיעזור לך לאסוף את הרסיסים..