התכנסות פנימה

יותר ויותר חוזרת להיות שבלול מרחיקה הודפת מרחיקה כמו לא יגעו אז זה לא יגע אמא איננה ואיתה גם תחושת בהקיום והשייכות בעולם הזה ... הבור הזה הבור הריק הזה המהות החלולה של חיי לא חשוב כמה לא חשוב איך תמיד בסוף הבור החלול הזה נמאס לי

הי אביב יקרה, אחרי שאמא (שלי), כן, היא הייתה גם אמא שלי, מתה, חשבתי להיצמד אליה. להיות לידה שם בקבר. המממ, אולי נשמע קצת הומוריסטי, מהר מאד נתפסו המקומות לידה וזהו. שיט, אפילו שם תפסו לי :-P לעתים, ההרגשה כאילו תפקידי בעולם היה להיות הילדה המופרעת, זו שתקריב את חייה למען ניסיונות הבראתה של אמא, כן, הקורבן, ומשהלכה - פתאום ריקנות. כפי שנדמה לי רשמתי - כמו איניגו מונטויה אחרי שהרג את האיש עם שש האצבעות. לאן עכשיו? רצינו לרפא את אמא ולמלא משאלות שמעולם לא היו ריאליות, ואנחנו דבקות בהן ופחות נפרדות. משערת שהיה גם חלק שרצה שהיא תמות אליו חוברת האשמה. הסופיות - קשורה גם לציר הזמן שאין לנו שליטה עליו. אביב - אני גם רואה בך צדדים אחרים. שיש כוחות ואת כן ממשיכה. החלקים שרשמו בהודעה הנוכחית שלך הם רק חלקים. כולי תקווה שאלו שעכשיו הושתקו יגברו ויניעו הלאה. ארצה מאד להאמין, ואני כמעט בטוחה אפילו - שכן. כמובן, שאני לחלוטין נותנת תוקף למי שהשמיע קולו עכשיו. גם זוכרת את המנגנון הפנימי שהזכרתי בהודעה למיכל ואודי, המנגנון של הנבט הנרמס. חלולה את לא, אבל אני מבינה מאד. שולחת לך חבל ומושיטה יד ליציאה מהבור השואב. בהתמדה. בקצב שלך ולפי יכולתך והסכמתך. איתך, סוריקטה

אהובה שאת כואב לשמוע כמה הבור הזה ממלא אותך ואת מהותך אהובה אולי יקח עוד זמן עד שהרגשות שלך יפנימו שאת לא חייבת להיות בבור הזה... נסי למצוא דברים משמחים שיעיזו להכנס פנימה ולהשאר שם בלי פחד.. חיבוק עד אליך חטולית

אביב יקרה, איך את עכשיו? מקווה שהשתפרה ההרגשה...

נגמרו לי הכוחות לא אבדנית אבל בהחלט ריקה כותבת למטה יותר לעצמי לא רוצה להפריע עם הודעות כואבות