בהמשכים

הי אודי, הי בנות יפות, אודי שאלת מדוע אני חושבת ששיחקתי לא נכון (ואתקן - יש צד שזו תפיסתו, יש צד אחד שפחות) ושאלת מדוע למחוק. למחוק - גם מפאת הבושה, שהרי מה שהבאתי אלו שברים ממני, לא כולי. השלם שלי בחוץ לא מגלה אותם בדיוק. לא כך. לא בהטייה החדה הזאת. אבל גם משום ששיערתי שסיכוי גדול שאתרגז על התגובה שלך, אודי, ונו, די, אני כבר לא בטיפול, בוא ננוח קצת מהלחזיר שאלות. אוף. אף על פי כן ולמרות הכל - הנה אני יוצרת המשך. האם טוב להמשיך? לעתים כן ולעתים פחות. קיוויתי, קיוויתי גם, כפי שאביב רשמה, להיות איתי במקום של עמק המוות. המפוצל שבדרך כלל מתיישב עליי ומאפיין אותי בבדידות של סופי שבוע ובלילות (אם טרם הבחנתם...). אזכיר - היו ימים, שנים, שבפרט המטפל, היה איתי שם - הרי כמה שנים טובות בתחילת הטיפול לא היה לי בית, ולא הייתה פרנסה, לא ידעתי פעולות טבעיות של הגוף, רבצתי מקופלת על אבנים מחוספסות רוב הזמן, לא ידעתי לשוחח, ועוד ועוד. ניתן היה לומר - איזה מן מטפל הוא זה שלא זז ולא זז ולא זז. ולא דוחף. והנה כבר האנשים שיודעים להתבונן שלילית על תאוותו לכסף וכבר לתכנן לי גמילה בשלב כה מוקדם. יחסית. אבל רגע, הוא הסכים לטפל בדבר הזה. הוא הסכים. למרות שהדבר הזה אפילו לא הבין כמה הוא חולה. כמה היא חולה. מאידך - איך נתקדם? איך בכל זאת יהיה עיתוי לנסות משהו שהוא קצת הלאה? נדרש כאן אומץ רב. כמו גם לומר סוף, כי אני לא עוזר. כמה טרי עדיין. ואני, חלק מהפעמים שרשמתי כאן היו מילים אמיצות. כן מבינות מאד את תהום האופל, אבל גם מנסות להתבונן למלמעלה, מבחוץ, תוך חרדה מאדישות או תגובות הודפות. תגובות מעיפות, כי לעתים החלק האפל מבקש להיות באור הזרקורים לנצח. לתמיד. ולא רשמתי את המילים מיידית, אלא לאחר חשיבה שהתהוותה משך חודשים ארוכים. אזכיר - הטיפול שלי היה אחד האיטיים שיש. היה קשה מאד ונדרשה בו המון סבלנות. הזמן בכל זאת עובר והוא פרמטר, שנראה לי שחשוב להתייחס אליו. ומנגנוני הדיסוציאציה אצלי פעלו חזק מאד, ממסך במיוחד יותר מארבעים שנה. ט"ו בשבט - חג צנוע, חקלאי, ומחבק. מעגליות. סוריקטה

איך שאת באה ומה שאת מביאה איתך זה אמיץ זה נכון זה בסדר כל כך כתיבה מהבטן מעגלית רכה בועטת כואבת אמיצה מלאת תקווה למרות הסוף ועמק המוות ...כל כך מדוייקת תודה על המילים האלה , תודה וכן זה אומץ לומר סוף כי אני לא עוזר אבל זה לא בהכרח סוף לעזור לעצמך ..כזכור לך גם לי נאמר סוף כי אני לא עוזרת ובכל זאת מצאתי מלאך שממשיך לעזור גם אם קצת גם אם לאט . אתך יקרה , תזכרי שאת ראוייה ומגיע לך טוב הרבה טוב ...יודעת שהמילים האלה קשות לך לעיכול ובכל זאת אומר אותם ...אוהבת חיבוק אביב

יפה שלי מי מאיתנו כך נראה לי לפחות לא היהבעמק האופל בעמק המוות ? לא יודעת באם את זוכרת שכתבתי כאן בזמנו..על החלטה שקיבלתי עוד בהיותי צעירה בלי טיפול מאף איש מקצוע...שאני "קוברת " את מי שהייתי במשך כל השנים עם כל הפגיעות שעברתי עד אותה תקופה ופותחת לעצמי דף חיים חדש בו אהיה מרגע זה והלאה מי שאני באמת ולא מי שכולם רצו שאהיה ... כן..ההחלטה הזו הצילה אותי אחרי 2 נסיונות התאבדות לצאת לחיים שבהם אבנה בית עם ילדים ומשפחה כמו שאני רוצה !!! וגם כתבתי שאני מוחקת אותי מהחיים ההם למען חיים חדשים ..וכמובן..כשיש גיבוי של טיפול הדברים משם נראים אחרת לא כמו שהם באמת ושאלת אותי למה אני רוצה למחוק אותי לקבור אותי..?? זה היה קשה מנשוא אז כן יפה שלי...החיים פעם בעזרת טיפול באים ממקום תומך ולא חייב מחבק אלה מבין.. מבינה את כל הכאב שלך את הבדידות התהומית שלך שאותה גם חוויתי למרות שהייתי נשואה ואמא לילדים כי זה לא תבנית מספרים שפותרים אותה ויש נוסחה להצלחה..ממש לא אהובה..בבקשה אל תקבלי את דברי באופן קשה אלה רק מתוך ניסיון להבהיר שהלבד אינו אומר תמיד באמת רק להיות בגפך אלה כל אחד יכול לחוש את הבדידות במה שחסר באמת ! המטפל שלך עזר לך להיות ! להרגיש ! לצאת החוצה לחיים ! לחיות כמו שיכולת לחיות וקראתי המון דברים נהדרים נפלאים שכתבת תוך כדי התהליך ומשם בא לי ההרגשה של ..כמה את יפה..יפה שלי נהדרת שאת מקסימה.. זה כל מה שאני יכולה לומר לאשה שאת.. אוהבת חטולית

סוריקטה יקרה אני קוראת ומהנהנת כמה תבונה ורגישות בכתיבה שלך, כמה כאב, כמה אומץ תודה שאת נותנת לי מילים שמתחברות במדויק לבליל מחשבות צעקני שמנסה רק למסך כל הזמן אני מקווה שיישתלו עבורך שתילים חדשים בט"ו בשבט הזה, למעגל חדש שלך שירה

אבל המשך לתקיעות ולהרס... הי, עדיין איני מצליחה לראות את עצמי ראויה. ועל אף שאני כבר בפוסט מנופאוזה - וזה בכלל לא רלוונטי - אין לי אפילו בדימיון, למשל, משפחה שיכולתי להקים. אתמול בלילה זעקתי שאני לא זוכרת את המטפל. ובחלומות עליו אין 'לו' זמן ואין 'לו' מרחב ואינו מיישיר מבט, ו'הוא' אפילו פסיכוטי ביחס שלו לקורונה. אל תשאלו. מתביישת לומר שעשיתי כמה דברים הרסניים לי. ט"ו בשבט היום, חג של טבע, והצמחייה שלי כל כך מוזנחת... :-( סוריקטה

... זו היישות הפסיכית שלי כותבת כאן. חג לאילנות, פה ובכלל. שלכם, סוריקטה

הי אודי וכולם - לכל יש מקום - הכוונה הן לאזורים הפסיכוטים והן לבריאים? הן כאן והן בטיפול? בעולם הרחב - לא הייתי מסכימה לגמרי לאפשר ליותר מידי פסיכיות בין אנשים. מכיווני. נדרש כאן אומץ רב - נדרש בטיפול? מהמטפל? נדרש בפורום? ממני מאחרים? גם וגם וגם? כן את ט"ו בשבט אני אוהבת הכי בגלל שהוא קצת נחבא אל הכלים. בשונה מחגי תשרי ופסח שהם סופר גרדיוזים - ולכן גם, סליחה, פחות מחבבת אותם. מתחילה להתאושש מתופעות הלוואי של החיסון. כולן ביקרו אצלי ככה יפה. אפילו גופי האוטיסטי מגיב לפריצה מהסביבה. סך הכל - הסיפור הזה של הסיום מרגיש, לי, כרגע, גדול עליי מידי. וייתכן שנפלנו על עיתוי פחות מוצלח. וגם די סתום אצלי. עוד נראה. טרי. סוריקטה